אני מנהל מערכות יחסים עם כל דבר. גם חפצים דוממים. הברז במקלחת, האסלה בשירותים, העט שאני כותב איתה, החולצה הירוקה עם החור הקטן שרק אני רואה בצווארון או ככה לפחות נדמה לי, שקניתי בסייל בניו יורק לפני כמה שנים.
יש לי רגשות לכולם. כל מיני רגשות.
את השטיח בסלון שנאתי מהיום הראשון. כמה שהוא ניסה להתחבב עליי בצהיבותו הנרגשת הרגשתי שהוא לא מצליח. יותר ויותר חשתי את הסלידה שלי מהמראה המשובב שלו. מה שלא תרם למערכת היחסים שלי עם אישתי באותו זמן, שהחליטה שהוא הרבה יותר מוצלח מהחבר שלו שהיה שם לניסיון יום קודם לכן.
מברשת השיניים שלי, מטפלת בי כל יום בצורה יסודית ונמרצת וממש כועסת אם אני מזניח אותה. היא עומדת שם משפילה מבטה בכוס על יד הכיור, כחולה כולה, מיובשת.
ונעליים, רק על זה אפשר לכתוב סאגה שלמה. הן צעדו איתי בכל מקום שהייתי. חלקן היו באירועים חגיגיים, אחרות במסעות בוציים מפרכים או אפילו סתם בתור לביטוח לאומי. שלא לדבר על המקרים שבהן הן דרכו במשהו שכלב לפעמים משאיר, ואז איזה טיפול מסור הם קיבלו ממני. גירוד, חיטוט ורחיצה מכף רגל ועד ראש.
פעם השתתפתי בפאנל של חברת מחקרי שוק על הקשר למכונית. ישבנו שם, חבורה של גברים בגילאים שונים, מכל תחום ועיסוק ודיברנו על מכוניות. אם נשים היו יודעות כמה רגשות כמוסים עלו שם מצד הגברים הנכים רגשית לכאורה, כלפי המכונית שלהם או זו שהייתה להם פעם, הם לבטח היו מוכנות להחליף את אופרת הסבון החביבה עליהן בצפייה בפאנל. גברים שמתארים את הכניסה למכונית שלהם כמו שיבה לחיקה של אהובתם.
אני נקשר לחפצים קטנים. אלו שהיו עימי ברגעים הקטנים של החיים. עד שיום אחד הם נפרדים ממני ואני מרגיש שהם יהיו אבודים בלעדיי. שהחיים שהיו להם ייעלמו ואיש לא יידע מלבדי מה הם טומנים בתוכם. אני מפקיר אותם לכוחות הטבע, לקרני השמש, לגשם ולרוח. אט אט יתפוררו להם במזבלה המקומית בין אלפי חפצים אישיים אחרים שהושלכו לשם לגלות נצחית, נושאים סיפור, רגע או תקופת חיים.
בממלכת המטבח שוכנים להם חברים יקרים. אני מכיר כל אחד בשם, יש לכל אחד תפקיד שאני אוהב לתת לו והוא בתמורה עושה כמיטב יכולתו לתת לי חזרה את מה שהוא יודע הכי טוב. אני נפגש עם הסיר הקטן של האורז בתדירות די גבוהה. הוא קורץ לי כל פעם מתוך הארון, כאילו אומר, היום אנחנו הולכים על אורז כן? ומה רבה אכזבתו שאני מזיז אותו הצידה ומחבק דווקא את הסיר הגדול של הפסטה. הבת הקטנה, אוהבת רק את הכפיות עם הפרפרים, אלו שעושות רושם יותר מהכפיות הפשוטות, דומות לגברות חטובות ומאופרות היטב. אבל אני דווקא את הכפיות הפשוטות מעדיף. על הכף העקומה אני מרחם. היא באמת לא נעימה למגע אבל יש בה משהו שאומר תראו כמה אני מיוחדת ושונה, "אולי אתה רוצה למדוד איתי את הקורנפלור?".
זה לא שהם כאלה נחמדים תמיד החפצים האלה. לפעמים הם די בעיתיים ודורשים תשומת לב מיוחדת. ותמיד זה קורה ברגע הלחוץ הזה שאתה ממש חייב שהכל יעבוד כמו שצריך ואז דווקא אז אדון תנור מחליט שהוא מקצר. כמו אז במסיבת יומולדת של הגדולה שהוא היה עמוס בתבניות עם אוכל לחימום, ומשום מה הוא החליט שהוא בשביתה. מה שלא הפריע לו לעבוד מצוין למחרת ועד היום. אולי בזכות זה שפרקתי אותו והרכבתי מחדש בלי למצוא שום בעיה מהותית. אבל זה שנגעתי בו בכל הברגים והחוטים עשה לו טוב כנראה.
ויש גם את גברת מברגה, שרבה תמיד עם החברה הכי טובה שלה מרת סוללה. ואז אני עושה סולחה בינן, ומחבר שוב, ואם צריך אפילו חובט קלות, עד שהן מתרצות וגברת מברגה מתחילה להמהם בקול עגול ומסתובבת לה בשמחה.
אדון פקס בכלל יש לו ייחוס מיוחד. הוא יושב על השולחן עבודה שלי, מתחמם בקרני השמש כל בוקר. הוא הגיע אלינו בירושה ומייד החל לעשות בעיות. בהתחלה הוא עוד היה די בסדר אבל עכשיו הוא ממש זקן נרגן. הוא לא רוצה לשלוח כמה דפים ביחד וכל דף צריך להעביר בנפרד. גם הוא ממש רוצה בלעדיות על הקו וצריך ללכת ולנתק במיוחד בשבילו את הטלפון למטה אחרת הוא עושה את עצמו לא מצליח. אני חושד בו שהוא יודע שהוא מונופול ולכן הוא לא מהסס לנקוט בעיצומים. הוא כנראה יודע שלא אקנה פקס אחר במקומו, ושאני מקווה שעם הזמן פחות ופחות אשתמש בו. אבל בינתיים הוא שם. תופס מקום.
המון מערכות יחסים.
עם כל מה שזז ומה שלא. (פורסם ב-27 בפברואר 2009 בבלוג שלי בתפוז) |
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מעניין, לא חשבתי על האנשים שמתייחסים לא יפה אל חפצים, זה נושא ראוי להתייחס אליו בנפרד. האם באמת החפצים מהווים שק חבטות או שמא היחס הזה קיים גם בשאר מערכות היחסים.
אני מאוד לא אוהב שאנשים "מתעללים" בחפץ... זה מרגיש לי גס.
אני קשורה וניקשרת מאו דלחפצים, מפתחת איתם מערכות יחסים ממש כמו שכתבת.
חולצות ישות שקשה לי להיפרד מהן, גם אם עבר - גילן וזמנן והן קטנות עליי וכבר לא לעניין.
אבל משהו בהן מזכיר לי תקופה,ריח, זמן אחר, שבו הייתי בתוכן, והן היו משהו ממני.
שנים אספתי והעמסתי חפצים, שמרתי פיצ'פקס ודברים קטנים שאהבתי וחיבבתי ולא יכולת לזרוק כי אולי מתישהו אצטרך או ארצה או סתם כי היה קשה לי להיפרד ולהשליך לפח.
אחכ היה שלב שבמודע התחלתי ללמוד לא לפחד לזרוק ולהעיף לזבל, שקיות של דברים ישנים ירדו למטה לפחי הזבל בלי לזכות למבט נוסף ממני. זה חישל אותי . אבל בסופו של דבר, במהותי אני ממשיכה לאגור מזכרות וזיכרונות מחופצנים.
אהבתי את הקטע . יש לנו מערכות - יחסים עם הכול והן שיקוף של מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
מי שאלים עם הפקס שלו, או בועט בתנור שלו כשהוא לא עובד, או מקלל ומגדף אותו, לא תהיה לו סבלנות גם
לאנשים שלא תמיד "עובדים" בדיוק כשאנחנו צריכים, ושלפעמים, הם לא פונקציונליים. מה אז אנחנו עושים איתם ?
לך לישון
באף מערכת לא צריך הסכם חתום. המחויבות לא באה מהנייר.
אפשר למצוא יתרון במערכות יחסים הנ"ל
אין צורך בהסכמים כתובים :-)
קדימה!!! גם אני בעד...
לא ממש. להיפטר להיפטר. מהכל. מהעבר. להסתכל קדימה. אני בעד.
אוי פוצי פוצי, אני מאוד אוהב אותה למרות שהיא באמת כבר לא משהו. נראה לי אשתמש בה בתור בגדי עבודה מה אתה אומר?
ולגבי הפקס שלך, אם עוד פעם הוא מפריע לי באמצע שאני מדבר איתך אני אישית בא וחותך לו.
באמת הגיע הזמן להעיף את החולצה הירוקה מהסייל ההוא בניו- יורק, די למיחזור!
הפקס שלי, לא משנה מי מתקשר - הוא תמיד יתערב בשיחה.
ותגיד, איך עם עצמך? מסתדר יותר טוב? ותגיד תגיד... 'תה עושה לי ילד?
זו מחמאה גדולה :) במקום עבודה... העיקר שהנפש נהנית.
ומותר לצטט אותי חופשי ... (במיוחד את הרגעים הקטנים של החיים)
למה שהם יברחו אלה שיכולים לזוז? ;-)
אני מסכים מאוד. זה בהחלט ההפך מחופש ולכן לאחרונה אני עובד חזק על לזרוק ולהחליף הרבה דברים. מצד שני המקצוע החדש שלי גורם לי לאסוף חלקי חילוף אבל העניין הפעם שאין לי קשר רגשי לחלקים האלה. הידד!!!
האמת שזה נורא מקל לשחרר את החפצים לחופשי. וגם את מערכות היחסים אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי לא?
חמור מאוד,
שבמקום לעבוד אני עסוקה בקריאת הפוסט שלך:)
היה שווה.
הכי אהבתי את המשפט:
"אני נקשר לחפצים קטנים. אלו שהיו עימי ברגעים הקטנים של החיים.
עד שיום אחד הם נפרדים ממני ואני מרגיש שהם יהיו אבודים בלעדיי".
מקסים ואמיתי.
כל מה שזז ומה שלא...
לחפצים שלא יותר קל להיקשר
אלה שזזים יכולים לברוח...(-: