אני מנהל מערכות יחסים עם כל דבר. גם חפצים דוממים. הברז במקלחת, האסלה בשירותים, העט שאני כותב איתה, החולצה הירוקה עם החור הקטן שרק אני רואה בצווארון או ככה לפחות נדמה לי, שקניתי בסייל בניו יורק לפני כמה שנים.
יש לי רגשות לכולם. כל מיני רגשות.
את השטיח בסלון שנאתי מהיום הראשון. כמה שהוא ניסה להתחבב עליי בצהיבותו הנרגשת הרגשתי שהוא לא מצליח. יותר ויותר חשתי את הסלידה שלי מהמראה המשובב שלו. מה שלא תרם למערכת היחסים שלי עם אישתי באותו זמן, שהחליטה שהוא הרבה יותר מוצלח מהחבר שלו שהיה שם לניסיון יום קודם לכן.
מברשת השיניים שלי, מטפלת בי כל יום בצורה יסודית ונמרצת וממש כועסת אם אני מזניח אותה. היא עומדת שם משפילה מבטה בכוס על יד הכיור, כחולה כולה, מיובשת.
ונעליים, רק על זה אפשר לכתוב סאגה שלמה. הן צעדו איתי בכל מקום שהייתי. חלקן היו באירועים חגיגיים, אחרות במסעות בוציים מפרכים או אפילו סתם בתור לביטוח לאומי. שלא לדבר על המקרים שבהן הן דרכו במשהו שכלב לפעמים משאיר, ואז איזה טיפול מסור הם קיבלו ממני. גירוד, חיטוט ורחיצה מכף רגל ועד ראש.
פעם השתתפתי בפאנל של חברת מחקרי שוק על הקשר למכונית. ישבנו שם, חבורה של גברים בגילאים שונים, מכל תחום ועיסוק ודיברנו על מכוניות. אם נשים היו יודעות כמה רגשות כמוסים עלו שם מצד הגברים הנכים רגשית לכאורה, כלפי המכונית שלהם או זו שהייתה להם פעם, הם לבטח היו מוכנות להחליף את אופרת הסבון החביבה עליהן בצפייה בפאנל. גברים שמתארים את הכניסה למכונית שלהם כמו שיבה לחיקה של אהובתם.
אני נקשר לחפצים קטנים. אלו שהיו עימי ברגעים הקטנים של החיים. עד שיום אחד הם נפרדים ממני ואני מרגיש שהם יהיו אבודים בלעדיי. שהחיים שהיו להם ייעלמו ואיש לא יידע מלבדי מה הם טומנים בתוכם. אני מפקיר אותם לכוחות הטבע, לקרני השמש, לגשם ולרוח. אט אט יתפוררו להם במזבלה המקומית בין אלפי חפצים אישיים אחרים שהושלכו לשם לגלות נצחית, נושאים סיפור, רגע או תקופת חיים.
בממלכת המטבח שוכנים להם חברים יקרים. אני מכיר כל אחד בשם, יש לכל אחד תפקיד שאני אוהב לתת לו והוא בתמורה עושה כמיטב יכולתו לתת לי חזרה את מה שהוא יודע הכי טוב. אני נפגש עם הסיר הקטן של האורז בתדירות די גבוהה. הוא קורץ לי כל פעם מתוך הארון, כאילו אומר, היום אנחנו הולכים על אורז כן? ומה רבה אכזבתו שאני מזיז אותו הצידה ומחבק דווקא את הסיר הגדול של הפסטה. הבת הקטנה, אוהבת רק את הכפיות עם הפרפרים, אלו שעושות רושם יותר מהכפיות הפשוטות, דומות לגברות חטובות ומאופרות היטב. אבל אני דווקא את הכפיות הפשוטות מעדיף. על הכף העקומה אני מרחם. היא באמת לא נעימה למגע אבל יש בה משהו שאומר תראו כמה אני מיוחדת ושונה, "אולי אתה רוצה למדוד איתי את הקורנפלור?".
זה לא שהם כאלה נחמדים תמיד החפצים האלה. לפעמים הם די בעיתיים ודורשים תשומת לב מיוחדת. ותמיד זה קורה ברגע הלחוץ הזה שאתה ממש חייב שהכל יעבוד כמו שצריך ואז דווקא אז אדון תנור מחליט שהוא מקצר. כמו אז במסיבת יומולדת של הגדולה שהוא היה עמוס בתבניות עם אוכל לחימום, ומשום מה הוא החליט שהוא בשביתה. מה שלא הפריע לו לעבוד מצוין למחרת ועד היום. אולי בזכות זה שפרקתי אותו והרכבתי מחדש בלי למצוא שום בעיה מהותית. אבל זה שנגעתי בו בכל הברגים והחוטים עשה לו טוב כנראה.
ויש גם את גברת מברגה, שרבה תמיד עם החברה הכי טובה שלה מרת סוללה. ואז אני עושה סולחה בינן, ומחבר שוב, ואם צריך אפילו חובט קלות, עד שהן מתרצות וגברת מברגה מתחילה להמהם בקול עגול ומסתובבת לה בשמחה.
אדון פקס בכלל יש לו ייחוס מיוחד. הוא יושב על השולחן עבודה שלי, מתחמם בקרני השמש כל בוקר. הוא הגיע אלינו בירושה ומייד החל לעשות בעיות. בהתחלה הוא עוד היה די בסדר אבל עכשיו הוא ממש זקן נרגן. הוא לא רוצה לשלוח כמה דפים ביחד וכל דף צריך להעביר בנפרד. גם הוא ממש רוצה בלעדיות על הקו וצריך ללכת ולנתק במיוחד בשבילו את הטלפון למטה אחרת הוא עושה את עצמו לא מצליח. אני חושד בו שהוא יודע שהוא מונופול ולכן הוא לא מהסס לנקוט בעיצומים. הוא כנראה יודע שלא אקנה פקס אחר במקומו, ושאני מקווה שעם הזמן פחות ופחות אשתמש בו. אבל בינתיים הוא שם. תופס מקום.
המון מערכות יחסים.
עם כל מה שזז ומה שלא. (פורסם ב-27 בפברואר 2009 בבלוג שלי בתפוז) |