"את לא תגידי לי מה לעשות, את לא אמא שלי !" "את לא תגידי לי מה לעשות, את לא אמא שלי!" כזאת קטנה, עם כזה כאב בלב, שלא מאפשר עדיין, מרחב לאהבה אחרת. אני מוצאת עצמי ישובה על מיטה מלאה דובונים, ידיים שרוצות לחבק ולב שממען להתחבק. "נכון" אמרתי, "אני לא אמא שלך. הרי איך אוכל להיות כזאת. יש לך רק אחת. היא לא כאן, אבל איתך...כל הזמן". שקט מבטה, פה רוטט מעוקל בבכי עצור כעס, על אובדן, על חוצפה שבנטישה. למצוא מקום במשפחה בה אחד ההורים נפטר? מקום מעצם היותך, מקום בצל. איזה מקום? אבי נפטר כשהייתי קטנה, מבחינתי סיפרו לי שֶקֶר ושנים חיפשתיו ברחובות. מאוחר יותר הבנתי שכנראה וסיפרו אמת, ואז, התחלתי לחפש אותו בתוכי. הקטנטנים שיודעים רגש להשתמש בו, עושים בו שימוש לעיתים, כחרב פיפיות, ואינם יודעים. נוכל להחכּים בתבונת לבינו את הדרך לליבם, על מנת שיוכלו לשוב ולבטוח בחיים הנוכחיים מולם. אני, על מיטת דובונים, חייבת לזכור שמתוך מצוקת הכאב נשלפים משפטים ארסיים ולא על מנת לפגוע אלא על מנת להישמר מפגיעה נוספת. כי הפחד אוחז. נשמתי עמוק, ודיברתי את מה שאני מאמינה בו מתוך ליבי. בגובה העיניים. "אמא לא כאן, אבל היא כאן בליבך. אבא שלי למשל, מדבר אלי מבפנים, לפעמים הוא מדבר אלי בחלומות. ואף אחד בעולם לא יחליף אותו. אבל כשאני רוצה ידיים מחבקות, אני פונה למי שאני אוהבת ואוהב אותי ונמצא לידי. אני לא אמא שלך. זו רק אחת בעולם תהייה. אבל יש לידיים מחבקות ואוזן שתשמח לשמוע את כל הסיפורים שבעולם, על אמא שלך, עליך, אם תרצי לספר לי. לא תמיד מצליחים לשבור קרח בפעם הראשונה של שיחה מסוג זה. אבל חשוב לזכור, שאם כבר הגיעה אחת כזאת, גם אם נחלה כישלון כביכול, היא עודנה הצלחה מסחררת ללב העדין של הילד. כי ילד שמתריס מול מי ...הוא ילד שאכפת לו וליבו מלא עשייה. עצם חוסר האדישות הוא כר ליצירת קשר בונה ומכבד, על המיוחדות והמורכבות שבו. על המבוגר להביא את עוצמת האמונה, את החזון לתקשורת בונה ובעלת אמון, את הסבלנות וההתמדה וגם את הגבולות. מה גבולות קשורים לזה? לעיתים מתוך השתדלות יתר המבוגר נמצא בעמדה שמגלישה אותו למתירנות יתר, כי אינו רוצה לפגוע, כי רוצה לשאת חן, כי חושש הוא עצמו מדחייה (בל נשכח שבכל אחד מאיתנו קיים גם ילד, שלעיתים חסר בטחון, חושש מדחייה ותמיד תר אחרי אהבה). על כתפנו יצירת שיווי המשקל לאיזון העדין בין סמכות לבין מרחב האפשרויות הבלתי מוגבל. יש מקום של כבוד לאחד שכבר אינו עימנו, יש מרחב שהוא תופס בפיזי כתמונות, בלב כגעגוע, וגם ככלי שלאוו דווקא משרת, אבל סומא על עיניי ילדנו מרְאוֹת, כגון משפטי "אמא הייתה עושה כך או אחרת". לא ניתן להתעלם, אבל ניתן להחיש קירבה. בסבלנות ואהבה. היא הייתה שקטה, ממוללת אצבעותיה באצבעותיה, ואני כולי רוצה לגשת ולארוז אותה בתוכי. אבל לא יכולתי להתקרב, פחדתי מהפניית הגוף. המשכתי לדבר אל עצמי, אליה, להרגיע את ליבי את ליבה. "תמיד חשבתי שאם אוהב מישהו אחר, אבא שלי יפגע מאד שם למעלה ואולי אפילו יכעס עלי" מבט מופתע בה. "אז לא נתתי לאף אחד להתקרב. בסוף הבנתי, שאבא שלי, היה הכי רוצה שיהיה לי נעים וטוב. ואם מישהו דואג לי , זה בטח כי הוא שם למעלה, דואג לי בעצמו. לא נוכל להוות תחליף, נוכל לנסות להקל על כאב,להיות שותפים להתנסות הקרוייה חיים, על כל גווניה, ולהביא שמחה בלב מתגעגע, שמחה של אהבה. (אחת לשבוע כותבת להנאתי בעיתון תל אביב!NOW האחד הזה הרגיש לי, שיהה לו טוב להיות גם כאן) בברכה, זוהר |