זה זמן רב שהחברה שלנו חיה תחת מיתוג, מטורף

כל דבר ישר מקוטלג תחת התג המתאים ועובר סירקוליזציה עם העיתון/פרשן/טוקבק, וישר לתוך פח הזמן.

תרבות הדיון מזמן עבר, הדיאלוג הינה פאסה, שיחות רדיופוינות הינה שיח עקר, ללא ביצים, ללא חיות ורגש. הכל תחת מטריית המילים המכובסות מבית המרקחת במקרה הטוב, ומהמזבלה במקרה הגרוע.

לדוגמה ''הנפת שלטים בטקס צה"ל" - שלט בעל אופי פוליטי ריגשי עמוק. ישר קיבלנו תשובות סימולטניות מכל קצוות הקשת הפוליטית. האם מישהו חשב שיש כאן משבר עמוק בחלק מהאיכלוסיה, שבמקרה זה הם מהטובים שבבנינו.

האם התקשורת מציפה במידע היכול להביא לפתרון ולהבנה ולדו קיום? או שמחפשת את הדרמה בכדי להעצים את האייטם שברשותה. "להביא לשלום בטוח" הינה סלוגן שיש להשתמש איתו רק מול הפלשתינאים? 

דוגמה נוספת "קהילת ההומוהים', במקום שנראה אותם כבתוך החברה עם הבנת הצרכים בצנורות הטבעיים שלו ביחס לחברה כולה, מוצאים העסקנים הבוחשים בקדרה, את העת לפרסום, ומעמידים צל גדול על עצמם ועל מייצגם. במקום לנהל את הדיאלוג נכון, עדים אנו לתקשורת מנותקת ופוליטית מזיקה. המבקשת את ההכרה מהחברה באמצעים שהחברה אינה מרגישה מכובדת.

כך שאם נראה יום אחד כותרת בעיתון הטייס הגאה הראשון נדע שהחברה בפשיטת רגל תרבותית.