"אני לא מקבלת את זה - היום זה סטירות, מחר זה הוא יפגע בבנות!" היא אמרה לי רושפת עיניים אחרי שסיפרה לי שבעלה החטיף לה שתי סטירות כשהיא ניסתה להרגיע אותו כשצעקר על התינוקת שבכתה. לרגע לא חשבתי שהיא צריכה לקבל את זה - למעשה חשבתי לעצמי שהיא חייבת לארוז את הדברים, לקחת את הבנות ולצאת מהבית להפרד ממנו עד שיקבל טיפול, או להתגרש אם הוא לא יסכים. לא הבנתי אז, שלא אותי היא מנסה לשכנע... אלא את עצמה. היא סערה ורגשה ואמרה ו... נשארה. "אולי לא התנהגתי בסדר, התינוקת באמת בכתה המון והוא חזר עייף מהעבודה... הייתי צריכה להבין אותו יותר" אמרה לאחר כמה ימים. "אבל... את לא מבינה מה הוא עשה? הוא איש אלים שצריך טיפול - הפעם זה נגמר "רק" בשתי סטירות? מה בפעם הבאה?" שאלתי אותה, מעורר פלצות מהמחשבה שהיא תעבור על כך לסדר היום. "אני מכירה אותו, זה יהיה בסדר" אמרה "בפעם הבאה אדע איך לנהוג איתו ולהעמיד אותו במקום". שנתיים עברו... "אל תגיד לה שאמרתי לך... היא לא רוצה שתדע, אבל בשבוע שעבר היא שוב חטפה ממנו מכות" סיפרה לי מכרה משותפת. "היא מתכוונת לעשותע ם זה משהו? רק הפעם היא חטפה אחרי הפעם ההיא? או שהיו עוד כמה בדרך?" שאלתי... שתיקה... שתיקה רועמת... "כל כמה שבועות היא חוטפת ממנו..." הגיעה התשובה. הדם אזל לי מהגוף כששמעתי את התשובה... "למה את לא עוזבת אותו?... למה את מחכה? שיהרוג אותך? שיפגע בבנות?" שאלתי אותה כשנפגשנו כמה ימים לאחר מכן. היא הביטה בי, השפילה מבט "אתהצריך להבין... גם אני לא טלית שכולה תכלת - אני אשמה במצב הזה לא מעט..." "אין שום סיבה שיכולה להביא אותו להחטיף לך מכות בכל כמה שבועות שאני יכול לראות איך את חלק מזה" עניתי לה. "איך אתה יודע על זה??" שאלהנ בעיניים פעורות. "כי אכפת לי?"... עניתי לה "יום אחד יגיע האירוע שיוציא אותך משם... והוא יכאב מאד. עברה שנה וחצי... "אתה לא מתאר לך איך זה היה באותו רגע... " היא הביטה בי, וידעתי שמי שהיתה שם לא היתה אישה שהכרתי.
אני מכיר אותה המון שנים. היא אישה קטנה בגופה, אבל חזקה מאד, מאמנת כושר, יודעת לשלוט בגוף שלה כמעט בכל תנאי ואני מכיר גם אותו לא מעט שנים, היה לי ברור שאם היא היתה רוצה להחזיר לו - היא היתה יכולה להרוג אותו במכות או לפחות לשלוח אותו באמבולנס אל בית החולים לתקופה ארוכה שבה ינסו להבין איזה חלק שייך לאיפה בגוף שלו.
לא הבנתי למה לכל הרוחות היא לא התנגדה לו, אלא רק שכבה על הרצפה, חטפה ממנו עוד צעקה ועוד סטירה ועוד בעיטה וכל מה שהיא חשבה זה "נו, שיסיים כבר ואוכל ללכת אל הבנות??"
הבנות, עמדו שם בצד הסלון הגדול, עם החלונות הגדולים שפונים אל הים והריהוט המעוצב, צורחות מאימה ובעתה וראו את אבא שלהן חובט באימא שלהן כמו חיה טורפת. הן לא הבינו איך האיש הזה, אבא שלהן יכול להפוך בשנייה אחת לייצור שכזה שמכה את אימא שלהן בלי לחשוב איזו מכה נוחתת איפה בגוף שלה... הן היו בטוחות שאימא עומדת למות.
"אני יודעת שיכולתי לקום ולהתנגד, לתפוס אותו ולקרוע לו את הצורה - אני הרבה יותר חזקה ממנו - אבל הידיעה שהבנות רואות אותנו שיתקה אותי. הרגשתי שאם לא אעשה דבר זה יגמר מייד ואוכל ללכת אליהן, לחבק אותן ולומר להן שזה היה רק חלום רע."
הרגשתי איך הכעס מבעבע בתוכי... איך אתה מסוגל לעשות דבר כזה? חשבתי בליבי
"אתה לא יכול להבין את זה" הוסיפה כשהיא רואה את השאלה הזו בעיני... טוב - גם היא מכירה אותי לא מעט שנים, ואני... מעולם לא הייתי ממש טוב בלהסתיר את מה שאני מרגיש או חושב "אתה לא מסוגל להבין איפה אתה נמצא כשמישהו שחשבת עד שתי שניות קודם לכן שהוא בן הזוג שלך, הופך לאיש אלים מהזן הגרוע ביותר שיכול להיות. זה לא הפחד שמשתק - אני לא פוחדת ממנו... זה חוסר האמון שהוא באמת עושה את זה, זה חוסר האמון שאני בשניה אחת הפכתי להיות הסטטיסטיקה של הנשים המוכות בישראל... וזה היה משהו נוסף שאני לא יכולה להסביר לך... הידיעה שהבנות עומדות שם ורואות הכל... שמעתי את הצרחות שלהן, את "אבא!!!! אתה הורג את אימא!!!!" ורק רציתי שזה יגמר כדי שאוכל ללכת לחבק אותן..."
הבטתי בה...
ידעתי שהיא לא החזירה לו אז כי משהו מאד חזק עצר אותה...
חיבקתי אותה "אני חייב רגע ללכת לנקות את המשקפיים" אמרתי לה
הלכתי לשירותים והתחלתי לבכות... לא הצלחתי להכיל את חוסר האונים שלה מולו.
כשיצאתי, היא אמרה "שמעתי אותך... אל תדאג - אני מתגרשת ממנו."
היום הם פרודים בתהליך גירושין. |