אחרי כל הנצחים האלה

של כאב. של ציפייה.

נגלוש מן הגופות הנחותים הללו

אל המציאות האמיתית.

נסתכל אל עצמינו מהצד האחר.

נתרשם, כמו מסרט של פליני.

אך לפני השקיעה במכירת מבצע.

ניזכר - הכל היה מבצע.

פתאום יבוא אחד

(ראה חדשים...)

הוא לא מבין איך חיינו שם בדחיסות האנרגטית האיומה

חשופים לקצרים-חשמליים תחופים.

אז זה יותר שירה מפרוזה - החיים.

"מה אומר לכם - איזה שובבים!

ותראו איזה עקשנים..."

פתאום אומרת לי רחל שפעם

מישהו גילה לה סוד.

את הפיתרון זאת אומרת

את הדבר האמיתי. החשוף.

איך רטט בכפות ידייהם. בתקווה

שיבחר.

בחרדה כואבת.

מתוקה.

והכל בשישים מילים בלבד כדי שיוכל להיות מנוקד בתכנת מחשב אינטרנטית.

אבל היא שכחה בנתיים.

זה היה מזמן.

"מי שאומר שהמתים מתו 

אחרי כל הנצחים האלה

נגלוש מן הגופות הנחותים הללו

אל המציאות האמיתית.

טוב. אני חייב לזוז

אתם עוד צעירים-

תבלו לכם.

והוא הלך.

- פתחנו בוויכוח על פוליטיקה.

השורות:

 אינו יודע מה הוא סח." 

תוך השיר "לורלי" של פנחס שדה