"את רואה?, הרגשת את ההבדל?, בלי שאני אגיד אפילו", אמר מאג'ד, נהג המונית, כשהוא פונה בעדינות שמאלה. "אני מרגישה את זה טוב מאוד", עניתי והסתכלתי על פניו השחומות והעייפות, במראה. "זיו הרגשת?", פניתי לידיד שלי, זיו, שישב לידי במושב האחורי. "כן, כן", ענה זיו בהתרגשות. עיניו נתקעו בוהות במקום איפשהו מעבר לחלון האוטו. אני גם כמו זיו, רק שלא יכולתי להגיד מילה חוץ ממה שאמרתי. האמת, לא דמיינתי לעצמי שכך תסתכם הפעם הראשונה שלי בלוד; נסיעה של 10 דקות במונית מתחנת הרכבת בלוד לשכונת פרדס שניר הערבית.

באחת בצהריים התיישבתי לי על ספסל בתחנת הרכבת בחיפה. משם הייתי אמורה לקחת רכבת ללוד, שמה תכננו אני, זיו ואופיר, החברים שלי בצוות קורס הטלוויזיה, לצלם כתבה על גדר ההפרדה בין שכונת פרדס שניר לבין שכנתה היהודית ניר צבי. יום לפני, דיברנו עם עארף מוחארב, לשעבר חבר בעיריית לוד, והוא בעצמו ראש ועד המאבק נגד הגדר של שכונת פרדס שניר, והוא זה שייצג אותה בכל מה שקשור לגדר.

שעתיים לפני הפגישה שלנו איתו ניסיתי להתקשר לעארף, לוודא שאנחנו אכן נפגשים בלוד בשלוש, וכדי שלא אצא מחיפה לשווא. עארף לא ענה. שלחתי לו הודעות, עשיתי עשרות שיחות, והוא לא ענה. חשבתי שמה שפחדתי ממנו קרה, המרואיין שלנו לכתבת הטלוויזיה החשובה השנה הבריז לנו כנראה. לזיו ואופיר שגרים יותר במרכז, היה קשה להחליט אם אני אצא מחיפה או לא, כי אנחנו פשוט לא הכרנו אף אחד בלוד. אין לנו מישהו חוץ מעארף. דקתיים לפני שהרכבת ללוד הגיעה, הודיעו לי שאנחנו ניקח סיכון, מה גם שכמעט ולא הייתה לי בטרייה בפלאפון, כך שבכל דקה פחדתי שאני לא אצליח ליצור קשר עם אף אחד מהחברים שלי. בסוף, כשהתקשרו קבענו להיפגש בכניסה לתחנת הרכבת בלוד. יצאתי לדרכי. כל הדרך פחדתי שנפסיד את המרואיין, כי זה קרה לנו פעם בשנה שעברה כשקבענו להיפגש עם איזה עורך דין מבית ג'ן, והוא הבריז לנו אחרי שעשינו את כל הנסיעה לשם.

לקח לי שעה וחצי להגיע ללוד, כי החלפתי רכבת בתל אביב. שמה עלו שתי נשים, לבושות מטפחות שחורות, ושמלות שחורות, אחת נראתה צעירה יותר, התברר לי מהשיחה ביניהן, שמדובר על אם וביתה ושהן מלוד. הן ישבו ברביעיית המושבים שלימיני, כשפניהן אליי. הרגשתי בנוח לשאול אותן כמה שאלות. שאלתי אם פרדס שניר קרובה לתחנת הרכבת, ואיך מגיעים לשם?. הסבירו לי. הן בתורן שאלו אם יש לי קרובי משפחה שם. סיפרתי שבאתי לצלם כתבה על הגדר, הבת לרגע תהתה, "יש גדר שם?", אך מיד היא נזכרה. שאלו אותי כמה שאלות אישיות, ביניהן -כמובן- אם אני מאורסת. היה נעים לדבר איתן. כשעצרה הרכבת, ניצלתי את הפרידה הברורה שלנו כדי לשאול אותן על הסכנה שמדברים כל הזמן עליה בלוד בכלל ובפרדס שניר בפרט. "שמעתי שמסוכן שם", אמרתי בתהייה. "מסוכן?", האם קמטה את פניה. "לא ממש", היא ענתה, "אולי בלילה קצת, אבל עכשיו זה אור, חוץ מזה את באת לעשות משהו רע?", "לא", צחקתי. "אז אל תפחדי, אם מישהו בא לפגוע שם אז פוגעים בו, אבל אם מישהו בא וסתם פוגע בך, אז יש מי שיפגע בו". האמירה הזאת הרגיעה אותי.

הרגשתי בטוחה. כי זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מפוחדת. אף פעם לא פחדתי ללכת ליישובים ערביים, זה טמטום לפחד. אבל הבנתי שזה מסוכן כשהמרצה שלנו הזהיר אותנו מהמקום, ושוכנעתי שזה אכן מסוכן.

"אני מרגישה בשטחים", זה היה המשפט הראשון שנפלט לי כשראיתי את זיו מחכה לי במסעדה ביציאה מהתחנה. היה משהו שהזכיר לי מאוד את ג'נין, טולכרם, כל העוני, הכבישים ההרוסים, הג'יפות, הלכלוך.

זיו הרגיע אותי כשסיפר לי שהוא הצליח ליצור קשר עם עארף, ושהוא מחכה לנו. אז יכולתי לוותר על המשפט המטומטם שתכננתי להגיד לזיו: "אני לא מאמינה יותר לערבים, רק אל תגזור מזה שאני מאמינה ליהודים".

עמדו באזור כמה מוניות. ניגשנו לאחד מהנהגים, שבאותו רגע הניח את שטיח התפילה בצד. סיים להתפלל. עליתי אני וזיו למונית איתו. "הוא עיתונאי כנראה", אמר בערבית עם ניב לודי. צחקתי והנהנתי. התקשורת בינינו הייתה דרך המראה. השיחה שלו בהמשך הייתה חלקה בערבית וחלקה בעברית. "מה אתם מצלמים שם?", שאל הנהג. "את הגדר". עניתי. "יפה, טוב שאתם עושים את זה, אולי ייצא משהו מזה". הסברתי לו שאנחנו סטודנטים, ושחשוב לנו לעשות את זה. הוא בתורו התחיל להסביר על כל רחוב שעברנו דרכו, ועל כל בית שנהרס, כל גנב שהוא מכיר, וכל אזור מסוכן. "אנחנו עכשיו בשכונת אלמחטה (הרכבת)", התלהב. "כאן אני גר, את רואה איזו שכונה יש לנו?". המשכנו. "את רואה את המפעל הזה של דלק, זה בנוי באמצע הבתים, אם תהיה שריפה, אז אללה ירחמנא, כולנו נישרף, וכשאנחנו באים בטענות, בא בעל המפעל מחלק לילדים של השכונה כמה חולצות וקצת ממתקים ומשתיק את האנשים". כל הכבישים היו מלאים בבורים ובהריסות. האוטו רעד כל הזמן. הנהג לא הפסיק להסביר. לפתע, האוטו פנה שמאלה, הכביש התיישר, הכל פתאום זורם חלק. עכשיו הצלחתי לראות את הנהג טוב מאוד דרך המראה, הוא כבר לא זז. עברנו דרך רחוב יהודי.

הגענו לפרדס שניר. ושוב חזרנו לרעידות. בצד אחד של הדרך, רואים בתים ממש יפים, דומים יותר לוילות, "הבתים האלה עומדים להיהרס", התפרץ הנהג. בנוסף היו בתים בינוניים וקטנים. מהצד השני אפשר היה כבר לראות את תחילתה של הגדר המדוברת. דמיינתי הכל, אבל שום דבר ממה שדמיינתי לא היה שם. זאת לא הייתה סתם גדר. הייתה גדר רצינית, בגובה של 3 מטרים, שמסתירה את שקיעת השמש.

ילדים שיחקו בחצרים. באזור שוטטו כמה כלבים. אז התחלנו לצלם, מתוך המונית. נהג המונית נתן לי את כרטיס הביקור שלו. "מאג'ד", הוא אמר. גם אני הצגתי את עצמי. הוא סירב לקחת מאיתנו כסף עבור הנסיעה. מבחינתו, אנחנו באנו לעזור, ומי שבא לעזור לא לוקחים ממנו כסף. עצרנו ליד הגדר. עארף הגיע. זיו היה הכתב. אני צילמתי. אופיר הצטרף אלינו עם האוטו שלו אחר כך.

ראיינו את עארף ואת מאג'ד גם, שלא היה בחשבון. לא היה לי כל כך נעים לצלם שם. במיוחד עם כל המבטים שננעצו בנו מכל אוטו שעבר לידנו. חשדתי בכל דבר שזז לידינו. החתולים שקפצו פתאום מבין ערימות הזבל, הדממה שמופרת מכל צעקה שקטה של מישהו מהשכונה.

כמעט סיימנו לראיין את עארף ולצלם את הגדר. התחיל להיות חשוך. שוב הפחד חוזר. הייתה בי תחושה שצריך להימלט. המואזין במסגד הסמוך קרא לתפילת הערב, והבנתי שכל דקה שם בלי עארף -שעזב אותנו כבר- היא מסוכנת.

עכשיו עזבנו. אופיר נסע באוטו במהירות. בדרך חזרה צילמתי לאורך כל הגדר. המראה שלה עם השקיעה הזכיר לי מאוד את גדר ההפרדה ההיא, שם, באחד מגבולות המדינה. גם על הגדר בפרדס שניר הופיע גרפיטי בעברית, "זהירות, חזירים מעבר לגדר".