יום לימודים, 12 שעות , שעתיים לפני הסיום, הראש כבר עמוס , רוצה הביתה....

הפסקה, פותחת את הנייד , בודקת מה התחדש שם בחוץ בעולם, לבדוק מיילים או לא? הכל יחכה , או משהו דחוף?

בודקת....על המסך הקטן מופיע שם מוכר ,הלב צונח, הראייה מטשטשת...

קוראת , לא מבינה , מאיפה זה בא? חודשים רבים עברו, הכל כבר נשכח והועלם .

היכולת המופלאה הזו , להשאיר מאחור,לנתק כמו גיליוטינה חדה ,שומרת על הלב שלא יפצע.

לא עונה, מחכה , חוזרת לשיעור האחרון ,הראש כבר לא פה, שיחה פנימית ,כן או לא?

הדרך לבית הספר ארוכה ,והתיק  שכבד ממנה על גבה, הלב הולם מפחד כל יום מחדש...

בסוף היום צריך לחזור הביתה... הוא אף פעם לא מרוצה , שיעורים מבחנים.....זה הכל.

היא עסוקה ונרגנת , אין לה זמן לשמוע חוויות , בעיות , פחדים.

האכזבה הראשונה   הגיעה , והמכה הראשונה נחתה על גבה הרזה , זו שהיתה הראשונה מיני רבות ,

זו שהפכה את עולמה לנצח .

עברו עשרים וארבע שעות....באצבעות נוקשות וקפואות עונה למייל ההוא.

שטפון של מילים נשפך על המסך, פינג פונג נוקב וגעגוע סמוי.

"פגישה חצי פגישה" ושוב הכל סער ושוב הכל דעך והגיליוטינה....נחתה ברכות.

גשם קל החל לרדת.... דמעות של מלאכים.