בטירופה הלמה המעלית  את הבניין- שבמקורו נועד לקרוץ לעשירים-והוסב למשרד של מעט  יוצרים והרבה פקידים. בנסיעה שגרתית הייתה המעלית נעצרת חצי מטר מעל הפתח.הדרמה הקטנה  של החילוץ גרמה נחת לעובדים שעמדו להתייסר עוד יום  בחוסר מעש- תחת אורות ניאון לבנים  שחשפו את הצביעות ,הניכור ואת השונאים והשנואים.האווירה במעלית הייתה פחות רעילה מזו שבקובות של הזונות -כפי שכינו את עצמם היוצרים. בימים שהמעלית  התאימה לדרישות היצרן היא שגרה עצמה כשביט ובלמה בכעס פתאום כאילו ראתה איילה מפוחדת באמצע הכביש.נזקי גוף היו  רצויים בשביל תביעות פיצויים עתידיות.  אותו יום נאספו במעלית בקומת הקרקע ארבעה עובדים ומיד נדחק עוד אחד. אחד מעל לתקן הצפיפות המבטיח את חיי הנוסעים.האיש שנכנס ראשון נדבק לקיר ובאפקט של דומינו נכרכה סביבו מסה של גופות. בחזיתו של גיבורנו נדבקה, כבול דואר, אישה גדושת איברים. אלה פלשו לכל מגרעת וגם טיפסו על כל בליטה. " לקחת הבוקר ויאגרה"?  שאלה, ולנוכח השקט אמרה שיש לה כביסה המחכה לתלייה. "40 סנטימטר יספיקו?" נשמעה שאלה מירכתי התא.הדלת עוד היססה אם להסגר  והעלייה לא הוגדרה בזמן קונוונציונלי אך איש לא טרח לצאת ולהקל על המעלית הצולעת. "מה 40?"שאל המצטרף החדש."דיברנו על האי קיו שלך" אמרה הכובסת. כפתור האוורור היה שבור וערימת פשפשים פרחה  מגסות הרוח.  איש לא פתח את פיו. כל הלחיצים זהרו באדום.המעלית לא זזה. איש לא מיהר והפנים היו חלקות בהעדר שריטות של  חוויות .בתום רגעים בלתי נספרים החלה דלת הנחושת המבריקה להסגר באיטיות..sure enough  נכנס עוד  משהו.זה לא היה גוף רגיל כי הצפיפות  הארכימדית (בגללה גילו  ביון  זהב מזויף ) לא השתנתה.

איש לא מחה וציפור לא צייצה.הערפילית השקופה הצניעה את עצמה מעל לראשי הנוסעים.ורק הוא הביט מעלה. לגביו היא בלטה ככוכב ראשון במוצאי שבת. העיניים שראה הכילו את הכול.שקר ואמת, גיחוך ותום.רעל ומעיין בתולים.ויופי שלא מויין עדיין לטוב ולרע. היא לא האמינה בכלום ובה בעת האמינה בכול..

הבחירה הייתה בידו .היו בה אלף מראות ובכול אחת מהן  השתקף סבל משתלם.של יום, של שנה , של נצח.המעלית טסה והאנשים התמוססו  דרך הדלת הסגורה- למקומותיהם.

הוא ירד בקומה העליונה וראה אותה  ניצבת בגרם המדרגות מתחת.מבטו העייף כבר חשף את בחירתו.בכול מחיר.