זה מה שאמרתי לה, אתמול. "את לא מבינה? תראי". עניתי לה כשהיא שתקה שניה, רגע לפני ששוב צרחה לי בטלפון, שיש מולה מרבד של רקפות ובשמת. חרציות ופקעות של נרקיסים שמקדימים לפרוח. בעשרות כוסיות שתילה היוצרות מרבד שממלא את כל חדר המדרגות.
"הרי יש כאן קוד. שפה. את צריכה להתחיל ללמוד אותה אם בא לך להבין את הילד", הצלחתי להשחיל בין יפחה לצרחה.. כי כן - הילד חזר. הניח לפני דלתה , בלילה, ים של שתילי פרחים ונעלם. בבוקר, היא פתחה את הדלת אל הסגול/ורוד/צהוב/כתום/אדום הנפלא והרענן הזה, ופשוט התחילה לבכות. כי אויש, כמה שזה רומנטי. כי אויש, כמה קשה להשאיר את זה בגינה ולצאת ככה לעבודה, ועוד לנקות את הראש כדי לעשות עסקים. ולא. הוא עוד לא אמר להורים. וגם למפגשי חברים (ילדונים בגילו) הוא טרם לקח אותה. אבל עכשיו, אצלה הכל חי ושוקק ופורח. גם בגינה.
ןמה יהיה? היא שואלת אותי. מה אני עושה עם זה? "קודם כל", אני עונה לה כבר יומיים, "תרחיקי ממך את הקטלוגים האלה של טבעות הנישואין שאת שוב מתחילה להוציא מהמגירה. הרי אני מכירה אותך ושומעת את הדפדוף... לא. עזבי טבעות עכשיו. ניסית כבר את השיטה הזו פעמיים(כולל החופה והשמלה), ובסוף נשארת רק עם הטבעת. הפעם - נסי שביל אחר. לכי ללמוד אותו. את השפה שלו. תביני מה הוא אומר לך, כי ככה זה עם ילדים. בהתחלה, לא מבינים אותם ואחר כך אולי כן". ואז מה?? היא נועצת בי עיניים מאופרות מהורהרות. "אני הייתי מתרגלת איתו קצת את השרירים. קודם של הרגליים - כמובן - כי ככה זה בטיולים. קחי אותו רחוק רחוק, ברגל. עזבי את הג'יפ בצד. חפשי הרים גבוהים ועליות מפרכות. לכי איתו. דברי איתו. שם. עם הבוץ והאבק והזיעה. עם היד שאולי הוא מושיט לך ואולי לא, תראי איך זה נראה ומריח לך. מה הוא עושה לך. ואחר כך - נדבר". |