שמיל הגיב לתרופות באופן חיובי. שבועיים עברו מאז הגיש לו הרופא את מרשם הפלא, וכבר הורגשה הקלה משמעותית. אחרי שבועיים נוספים הוא החליט ליצור דת חדשה: "שמיליזם".

כל דת, כך סבר, היא נסיון של בני אדם לאלף את אלוהים לעשות כרצונם. בתמורה הם מבטיחים לו בלעדיות ופופולאריות ועורכים איתו משא ומתן מתמיד כדי להשיג ממנו קומבינות לטובתם.

אז מה היה לשמיל להציע לאלוהים שלא הציעו לו קודם? איך חשב לגייס את אלוהים לצד שלו?

הוא הציע לאלוהים תדמית חדשה לגמרי. אל אבהי וזועף כבר היה לנו, אל ששולח בן נחנח שהילדים מכסחים אותו במכות כבר היה לנו, אל שמחלק נפט גם כבר היה לנו.

שמיל חשב על סקס.

ולא איזו הבטחה מפוקפקת לסקס בגן עדן, אלא בעולם הזה. כאן ועכשיו. 

הוא פתח, כמו בפרזנטציה של כל דת, בסיפור בריאה מקורי. כמובן שהוא נשען על מיתוס מוכר – סיפור הבריאה בבראשית, אבל עם טוויסט שלפיו באו לפגישה עם אלוהים המשועמם, אחרי נצח שבו לא קרה שום דבר מעניין, צוות המלאכים ממחלקת שיבוט ופיתוח וראש הצוות פרש בפני אלוהים את התכניות ליצירת גבר ואישה, יישויות שיספקו לאלוהים את הבידור שהוא כל כך כמה לו. הוא יוכל להתבונן בהם בבתיהם הקטנים, לראות מה מעשיהם וליהנות מדרמות איכותיות בזמן אמת. העיצוב של המאקט היה מרהיב: צמחייה רעננה של עצים, שיחים ופרחים, בעלי חיים בשפע צורות, והעיקר – שני דגמים של סוגי אנוש, זכר ונקבה. אלוהים התלהב מאוד מהדגמים הקטנים. הוא לא נלאה מהמשחק בהם, וביקש להדגים לו שוב ושוב איך הם מתחברים לאיש אחד ומה נכנס לתוך מה. כשהגיעה שעת ארוחת הצהרים, הרפה לבסוף מהצעצועים החדשים ונתן הוראה לצוות שיבוט ופיתוח להמשיך בפרויקט "אדם וחוה", גרסת המאסטר של בני האדם העתידיים. הוא היה סקרן מאוד לראות מה הם יעשו עם הפיצ'רים המתוחכמים שהוענקו להם, שכן, כך הבטיחו לו המהנדסים, הגוף האנושי על שני הווריאנטים שלו תוכנן והורכב בצורה שהיא גם פונקציונלית וגם מאוד ידידותית למשתמש. אפשר להתחבר זה לזה בכל מיני צורות ומכל מיני כיוונים, (בתוספת אופציות חד-מיניות אם ייווצר בעתיד צורך), מה שנותן פתח ליצירתיות ולדמיון, ומספק עניין לשעות רבות.

"וכאן אני חייב לציין," אמר שמיל, "שהחיבור של בני אדם באקט המיני יכול להתבצע בכמה רמות: יש את רמת ההישרדות, שאותה מנחה הצו הביולוגי של העמדת צאצאים, רמה קונקרטית חומרנית שלצערנו רבים מסתפקים בה, יש את הרמה היצרית שבני אדם הפועלים בתוכה עושים זאת מתוך תשוקה אימפולסיבית ולשם ההנאה המיידית – זהו עיסוק מאוד נקודתי, הוא מביא לשיא ואחר כך שוב נבעה בהדרגה החוסר והצורך מופיע שוב. אבל, שימו לב. יש גם את הרמה הרוחנית, הרמה הגבוהה ביותר שמביאה לאיחוד בין הנשמות והתמוססות לתוך חוויה אקסטטית של אושר עילאי. באופן זה מגיעים הכי קרוב לאלוהים."

"אלוהים התפעל ממגוון האפשרויות של משחק החיים, וזמזם לעצמו כל הדרך לחדר האוכל. במהלך הארוחה חייך לעצמו מדי פעם. הוא יוכל להתבונן במציאות בתלת מימד ביצורים שניתן להם רצון חופשי, כלומר, הם לא צפויים. זה היתרון שלהם לעומת בובות מכאניות שרוקדות ואלס בלופ אינסופי (הוא קיבל מתנה כזאת פעם ומהר מאוד נמאס לו ממנה והן זרוקות באיזה שהוא מקום). הוא יוכל להציץ כאוות נפשו. לימים יכנו אותו המלאכים שלא בפניו: "המציצן הגדול" (Le Grand Voyeur)."  

"מה שאלוהים לא לקח בחשבון," המשיך שמיל, גבותיו מכווצות בארשת חמורת סבר, "הוא שבני אדם יתמלאו יום אחד בבושה ואשמה, ויעסקו בחיבור ביניהם בהיחבא או בחושך."  הוא הביט לראות איזה רושם עשו דבריו על אופירה, שהביטה בו כשהבעה סתומה בעיניה, שהיו ירוקות, כך ציין לעצמו בינו לבינו.

מאותו רגע איבד שמיל את חוט המחשבה. קולו איבד מחיוניותו והתלהבותו, והוא חזר על דבריו הקודמים בצורה מונוטונית ומהוססת. חוט מחשבה מקביל העסיק אותו, הוא היה קשור לתרגילים המעשיים שהוא הולך להדגים עם אופירה. בגוו עברה צמרמורת מרגשת. הוא גמגם על ההיסטוריה של משהו, ונעצר רק כאשר שמע את בני שביב אומר לאשתו בלי להזיז את השפתיים: "זיוני שכל". היא הניחה את ידה על ברכו כדי להסות אותו ואגב כך הבליעה פיהוק.

"סליחה," היא אמרה, "בקרוב אנחנו צריכים לחזור הביתה, הילדים נשארו לבד."

"אנחנו מייד מגיעים לחלק המעשי," הרגיע אותה שמיל. "נתחלק לזוגות ונשב על השטיח זה מול זו."

בני ונטע שביב ירדו מהספה והסתדרו על השטיח. שמיל התיישב מול אופירה.

"עכשיו התקרבו עוד יותר וכרכו את הרגלים אחד סביב גופו של השני." הורה להם והראה לאופירה איך לכרוך את רגליה מעל רגליו.

"עכשיו נעשה חימום דרך העיניים. נתחיל במבט פתוח, מבט שגם קולט וגם משדר. המבט מתחבר לנשימה. שאיפה... נשיפה... כשנוצרת זרימה מעגלית ביניכם, התחילו ללטף את השני בעיניים. התמקדו בשפתיים, בצוואר, בכתפיים, בחזה... באותו זמן תרגישו איך המבט של האחר מעורר את אותם מקומות בגופכם, איך זורם לשם חום ודגדוג נעים..."

 שמיל צלל לשתיקה מאותו רגע והיה שקוע באנרגיה המגנטית שהתחוללה בינו לבין אופירה. בשקט רב קם הזוג שביב והלך על קצה האצבעות אל הדלת. רק הטריקה הקלה שנשמעה כשנמלטו משם הרעידה את האוויר המחושמל והיתה כמו יריית הפתיחה של תחרות ריצה: שמיל ואופירה קיבלו את האות והתנפלו זה על זו בסערה. 

בגדים התעופפו לכל עבר וניתן היה להבחין שהשניים מצויים ברמה היצרית שהוזכרה בפי שמיל בהרצאתו, זו של התשוקה האימפולסיבית שיצאה לגמרי משליטה.

מתיקות התחושות הסיחה את דעתו של שמיל מן העובדה ששני שליש מצאן מרעיתו אבד לו, כל עוד נותרה בין זרועותיו השיה הצמרירית, זו האחת שפעתה ונאנקה תחת מגעו. הוא אחז בה במקום מסולסל שמצא בין ירכיה, חקר אותו לעומק והקשיב בהתרגשות לפעיות הקטנות שבקעו מעל לראשו. הרעד שלה פגש את לשונו, וכפות ידיה הגדולות הצמידו את ראשו לבל יברח פתאום. היא הרגישה שהיא עולה לגבהים ומתקרבת בצורה משמעותית לאלוהים. כשהתפוצצה כמו זיקוק צבעוני בשמיים, היא הרפתה מראשו סוף סוף. שמיל קפץ במהירות ושתל את אברו בגומה הרטובה שטרח על הכנתה, וחבץ בה במרץ. עתה עלו וירדו הנהמות שבקעו מהם בהתאמה והם היו שקועים כל כך בקצב, שלא שמעו את המפתח המקרקש בדלת, ואף לא את צעדיה של עליזה נחמיאס כשחזרה מערב שירה בציבור ונכנסה לסלון ביתה.

רגע אחד עמדה שם המומה והביטה בבנה שמניף את עכוזו ומנחית אותו חזרה על גופה של אישה זרה שרגליה בועטות באוויר.  

"מה הולך כאן?" היא צעקה. היא תפסה את הכרית הראשונה שמצאה והתחילה להכות את ישבנו כדי שיפסיק.

"אמא....." הפך שמיל את פניו בקול תלונה. "את מפריעה!"

"תתלבשו מייד," פקדה האם, "מי זאת הזנזונת הזאת? תסתלקי מכאן מהר. את לא מתביישת? לנצל ככה בן אדם שלא יודע מה הוא עושה? את לא מבינה שהוא חולה? לא שמת לב שהוא לא לגמרי בסדר בראש?"

"אמא..." המשיך שמיל, "תפסיקי עם זה, אמא..."

"אני מתקשרת לד"ר שוחט. אולי זה לא היה רעיון טוב לשחרר אותך מהמחלקה כל כך מהר."

"לא, אמא, בחייך!" שמיל ליווה בעיניים עצובות את אופירה שחטפה את בגדיה, התלבשה במהירות, לקחה את התיק שלה ומיהרה לצאת משם.

"ביי, אופירה!" הוא קרא אחריה. "אני אתקשר אלייך מחר!"

אמו הרימה את תחתוניו מהרצפה וזרקה אותם בבוז לעומתו. שמיל התלבש בחוסר חשק ובאיטיות מופגנת.

"את תמיד חייבת לקלקל הכל." אמר לאמו.

FIN