כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מילים, מילים

    מחשבות, הגיגים, וסיפורים

    ארכיון

    חתונה במחסום

    2 תגובות   יום רביעי, 25/11/09, 17:33



     עכשיו שקט פה במחסום. תנועת המכוניות דלילה ובדיקת התעודות נעשית כמעט בניחותא, עם רגעים ארוכים ושוממים. מסביבי הררי אשפה וזבל שהצטבר אחרי שיומיים השתרכו פה המוני פלשתינים  וצבאו על המחסום. החום נוראי, השכפ"ץ והקסדה מעיקים עלי,  ונחלים של זיעה זורמים מתחת לאפוד המגן.

    "היי תזהר שלא תבלע איזה זבוב!" צחקתי אל  דובי, שלא הפסיק לפהק. דובי הוא "הזקן" של היחידה, מילוא מניק וותיק ומורעל על הצבא. קסדת הפלדה הכבדה כיסתה את עיניו,שני אגמים כחולים בפניו השזופים. במכונית הסובארו שלו, על גב ההגה, במקום שבו יש ציור של צופר, מודבקת תמונה שבה נראים אשתו ושני ילדיו הקטנים, מחייכים אל המצלמה. היה קצת משעמם עד שבערך בשעה שלש אחר הצהרים התקרבה מכונית שחורה וארוכה מעוטרת  בבלונים וסרטים צבעוניים, ואחריה שיירה של מכוניות וכולם צפרו בקול מחריש אוזניים.

     "יופי!" אמרתי לדובי. "יש לנו היום חתן-כלה!".

    איש צעיר בחליפה כהה יצא מתוך המכונית השחורה. זה היה החתן. ממחטה משובצת עטפה את צווארון חולצתו הבהירה והספיגה את הזיעה שנטפה מפניו. בדש חליפתו ננעצה צפורן לבנה.  ברכב נשארה לשבת הצעירה בשמלת כלולות לבנה בגזרת סטרפלס חושפת כתפיים.  דובי הרים את ידו הורה להם לעצור. ניחוח הבושם שנדף מהם נמהל בריחות הצחנה, הביוב והזיעה.יצאתי מהעמדה ונעצתי בהם את עיניי . החתן, החזיר לי מבט כהה, ישיר. דובי הסביר לחתן, בתנועות ידים לפתוח את המקטורן. הצעיר הרים את המעיל  והסתובב לכל הכיוונים. שני צעירים נוספים במכנסיים כהים ובחולצות לבנות יצאו מהרכב . אחד מהם  ניסה  להתקרם בלי שקיבל אישור.  

    "אחורה, אחורה, עוף אחורה!" צעקתי ודרכתי  את הנשק. הוא נבהל ופסע  פסיעות אחדות אחורנית. דובי הביט בי מופתע. וואללה. לא מתאים לך. ילד רעננה צפו נבוני שכמותך! החתן הושיט לדובי  את התעודה. אחרי שדפדף בה הצביע בקת רובהו על הצריף. "ברה, ברה". אמר והפנה אותו אל הצריף. "למה? אני יש לי חתונה!" אמר החתן בעברית. בינתיים הופיע המ"מ  מלווה בקצינה.   "אינתי!" סימנה הקצינה באצבעה לכלה שבתוך הרכב . הכלה יצאה באיטיות מהרכב, אחזה בשתי ידיה את שולי שמלתה הלבנה והרחבה. היא נראתה קצת מפוחדת והשפילה עיניים. על צווארה הייתה תלוי לב מזהב וכתפיה החשופות זהרו ב"נצנצים" שפוזרו ביד נדיבה.  הקצינה ביקשה ממנה  להצטרף אליה . היא  לא התנגדה, ושתיהן נבלעו בתוך הצריף. 

     צעירה אחרת בשמלה אדומה צמודה, בשיער כהה ואסוף התקרבה אל המחסום. על זרועותיה ענדה צמידי זהב שנצצו בשמש. 

    "היי"! קראתי לעברן מורה להן לעצור. היא רשפה אלי בעיניה השחורות.  פניה העגולים השחומים, דמו מאד לפניה של הכלה.  בני משפחה אחרים, יצאו גם הם מהרכבים, התאספו בשולי הדרך. מישהי מחאה  כפיים , אחרת הוציאה תוף מרים , גלגלה  בלשונה  את הקולו לולו . מיד הצטרפו אליה נשים נוספות . הנערה עם השמלה האדומה, התריסה בי מבט, והתחילה לרקוד.  הניעה את ירכיה , הרעידה את שדיה, עגלה את בטנה, עיכסה בישבנה . הצמידים שבזרועותיה נעו וצלצלו לקצב השירה. 

     צפיתי  בה מהופנט מחניק  שריקת התפעלות. איזה תחת! איזה שדיים! דובי העיף בי מבט משועשע. תראה תראה איזה כוסית זאתי! בא לך עליה,הא?  קולות התוף המונוטוניות הלמו ברכותי. יאללה שלך! מה נהיה איתך! חשבתי. כולה ערביה!

    אולי זה בכלל תרגיל, כדי שאתפתה  ולא אשים לב לפצצה שמונחת לה בין השדיים המפוארים שלה? 

     התפתלתי  בתוך עצמי. "חלאס!חלאס!" דובי הרעים בקולו, ופסע עם הנשק קדימה. היא הפסיקה לרקוד והציצה בשעון השרשרת שהיה תלוי לה על החזה . ראיתי  שכבר כמעט שבע. לאט  התחיל להחשיך . רוח החלה לנשוב ונשאה איתה חלקי ניילון , ניירות,ואבק שהתפזרו בכל מקום. 

     מה קורה שם בצריף?  שאלתי  את דובי.  הוא משך בכתפיו "כבר ארבע שעות שהם שם!"

    " הם יאחרו לחתונה שלהם." 

     "שמע,"  כך  דובי " אני סומך על  המ"פ שלנו ! הוא יודע את העבודה. בטח יש לו סיבה!"

    משום מה התשובה שלו לא ממש סיפקה  אותי. אולי בכל זאת אמא צודקת?  אם היא הייתה כאן בודאי הייתה עושה מהומות. תראו מה נהיה עם הבנים שלנו! בושה! היתה אומרת במבטא האנגלוסכסי שלה. איפה נעלמה ההומניות, ההתחשבות בבני אדם! לטרטר ככה  זוג  שרוצה להתחתן!

    אבא כמו תמיד יחלוק עליה. הומניות? גם כשהם מתפוצצים ברחובות שלנו, דוקרים ילדים חפים מפשע, יורים  קאסמים בלי חשבון, גם אז את שואלת איפה ההומניות? איפה את חיה? אז הם איחרו לחתונה שלהם! ביג דיל! לך תדע מה הם מסתירים שם מתחת לחליפות! אולי אבא צודק?

    אני מת מעייפות, חולם על מקלחת וסדינים נקיים. העיניים שלי טרוטות מתמלאות באבק. מה לעזאזל אני עושה במקום המצחין והמטורף הזה?  גלית בטח התחילה עכשיו את המשמרת שלה בקפה ג'ו. זוקפת את צווארה הארוך ומחייכת את החיוך המקסים שלה  שפוער שתי גומות של חן בלחייה אל הבחורים הצעירים שדוקרים במבטיהם את ישבנה המהודק בג'ינס הצמוד. הם ישתו את הקפוצ'ינו המוקצף  בכוסות החרסינה הקטנות, יחבקו  את נערותיהן היפות, ינשמו  את ריחן. חראות!  מה איכפת להם אם פתאום מישהו יזרוק פה פצצה וגופי יתפזר לכל עבר. הם ירפרפו על הידיעה בעיתון, יצקצקו בלשונם . חבל. באמת חבל. הוא היה צעיר! שתי דקות אחרי זה ילקקו את הקצף הלבן ויפלרטטו  עם גלית. מה את עושה אחרי העבודה? ישאלו. חראות!

     פתאום ראיתי את דובי שפסע  הלוך ושוב בחוסר מנוחה. סימן  לי שאשים עין על הג'מאעה כי כבר לוחץ לו נורא והוא מת להשתין. נעתי  למרכז העמדה.  בזוית העין ראיתי  את הקצינה ואת הכלה שהתקדמו לעברי. הקצינה מסרה  לי את התעודות של הכלה. שיערה השחור היה סתור , פניה עייפים ובשמלתה התפוחה, הלבנה היו סדקים של קמט. 

     "אתה יכול לתת לה לעבור. היא בסדר. ותתחיל לבדוק גם את האחרים."

    "ומה עם החתן?"

     "לא יודעת. זה לא בסמכותי."  

    "תעודות! " קראתי וסימנתי להם להתקרב. הכלה צעקה משהו בערבית אל החבורה שמאחוריה.  היא דברה במהירות ובתנועות ידיים. הסבירה שהחתן עוד בחקירה וזה יכול להמשך שעות. התחילה מהומה. אחד הצעירים פרץ מתוך הטור ואגרף את ידו השמאלית לעברי. הבחנתי  באבן שהוא סגר בכפו.   דובי חזר בריצה ודרך את הנשק. גם אני.נשמעה יריה.

    אחר כך, הרבה מאד אחר כך, התעוררתי  בחדר הלבן . עיני הימנית עצומה ומכוסה בתחבושת. במסדרון ממול ראיתי  את  דובי אפוף בתוך ענני עשן של סיגריה. דובי. קראתי לו. הוא הפנה את ראשו אלי, סימן לי בידו שאמתין רגע .אחרי ששאף שכטה  ארוכה מהסיגריה מעך אותה וזרק אותה אל המאפרה הכסופה, נכנס והתישב על כסא הפלסטיק הלבן שליד מיטתי.  "מה שלומך גבר?"  שאל וטפח לי טפיחה הגונה בכתף.

    "בסדר." ממש בסדר. עניתי  חלושות.

    "עשית מהומה הא, ילד טוב רעננה שכמותך!" אמר .

     "אני לא זוכר הרבה, מה היה שם?" שאלתי.

    "לפני שירית," מספר דובי, "התנפל עליך אחד הצעירים באגרופים ובמכות, ואז כוונת את הרובה באוויר וירית."

    דובי הביט בי. את היריה זכרתי. גם את האבן שננעצה לי בדיוק בתוך העין .

    "התעלפת!"  המשיך דובי. "אבדת את ההכרה. החובש פינה אותך מיד לבית החולים הדסה. סה"כ היה לך מזל ילד. עין אחת פגועה, פנים שרוטים,וזהו!"  הוא חייך אלי .

    מששתי את פניי הכואבים. "מה קרה עם החתן-כלה? " שאלתי.

    "אה!" פלט ותלה את עיניו בנקודה דמיונית. "החתן שוחרר בערך בתשע בערב, אחרי שהתברר שהמידע שנמסר, כאילו הם חברי חוליה שמכינה איזה פיגוע, היה שגוי. וכול החמולה יצאה לשכם לחתונה. מלבד הצעיר שידה את האבן. הוא נלקח למעצר."

    "תגיד," חייך אלי , "אתה זוכר את הצעירה בשמלה האדומה?" 

     "נו?, מה איתה?" שאלתי  סתמית והתנועעתי  בחוסר מנוחה.  איך אפשר לשכוח?

    "נראה לי שהיא נדלקה עליך!" הוא קרץ לי . "איך שהתעלפת היא רצה ונעמדה  לידך עד שהעלו אותך על האלונקה." 

     וואלה! אני נזכר בירכיה המתפתלים ובשדיה הרוטטים ומצחי התכסה בזיעה. אבל בדיוק אז, הציצו פניה של גלית  מפתח החדר, וחייכו אלי במתיקות.

    "היי!" בהילוך גמיש ובצוואר ארוך , התקרבה אלי והתיישבה על קצה המיטה. ריחה המוכר, המשכר , הציף אותי. "גיבור שלי!" אמרה וליטפה  את זרועי. תפסתי  את כף ידה החמה והולכתי אותה אל חזי.  "תרגישי. תרגישי כמה חזק הוא דופק!" היא רפרפה נשיקה על שפתיי. היד שלי הסתננה  לאט לתוך חולצתה.  "תעשי לי נעים" לחשתי. דובי סגר את הדלת והד פסיעותיו המתרחק נבלע במסדרון . "כל כך התגעגעתי!" אמרתי ומשכתי אותה אל מיטתי . בבת אחת נעלמו הכאבים, ודובי , והמחסום , והצעירה בשמלה האדומה. ויש רק גלית. גלית. גלית.   



                                      




    יוסיפיה פורת


    מחברת "פניצילין ועוד סיפורים"                                                               


    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/4/10 21:07:


      כל כך יפה ומוחשי [חושני]הסיפור הזה.

      והשפה - איש לא יחשוד ש"סבתא'לה" היא הכותבת!

        26/11/09 12:20:

      סיפור מעניין וקולח. הזכיר לי את התקופה שבני הצעיר עמד גם הוא במחסומים וסיפר לי חוויות משם.

      פרופיל

      סבתה'לה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין