על החיים ועל המוות –  (מאמר המשך של חבלי לידה  http://cafe.themarker.com/view.php?t=878572  )

   אני יוצאת בפניה לכל מי שנמצא במצבי או במצב דומה, לכל מי שקרא את הכתוב במאמר הקודם והזדהה לפחות עם חלק, לכל מי שהמאמר הזכיר לו תקופה קשה שעבר או שהוא עובר, תעבירו את החוויה לכתב.

 זה נראה מאוד מסובך וזה אכן לא קל אבל בסופו של דבר זה משתלם ביותר.

 גם אם אתם לא יודעים לכתוב טוב אף אחד לא שופט אותכם אתם עושים את זה למען עצמכם.

 קדימה לקחת דף ועט ולהתחיל לשפוך על הנייר את כל מה שאתם זוכרים, את מה שאתם מרגישים אז ועכשיו.

 לקרוא שוב את הכתוב, למחוק, לתקן ולהוציא את החלקים הפחות מעניינים, החלקים שסוטים מהנושא, החלקים שנכנסים יותר מדי לפרטים. עד מתי?

 עד שתקומו בבוקר, תקראו את המאמר שכתבתם מההתחלה ועד הסוף ותהיו מרוצים ממה שכתוב ואיך שכתוב, עד שבשיחה עם אנשים שהייתם צריכים לספר להם ממזמן ולא מצאתם אף פעם את הזמן הנכון, תוכלו לתת להם מודפס או באיימל את המכתב הזה ותרגישו שהוא מסביר את המצב יותר טוב ממה ששיחה פנים אל פנים היתה עושה.

  זה נותן לכם את המנוחה שכל כך יחלתם לעצמכם, זה נותן לכם את המחילה על טעויות שאתם מאשימים את עצמכם בהם. זה מאפשר לכם להעביר את המידע הלאה בלי הצורך להיכנס לרגשות מחודשים ולחוות כל פעם את הסיפור מחדש.

זה מאפשר לכם לספר את הסיפור שלכם בצורה מוצלחת לכל אותם אנשים שלא מצאתם את הזמן הנכון לספר להם, לאותם אנשים שרציתם להסביר להם למה התנהגתם בצורה כזו או אחרת בתקופה מסויימת.

 ומעל הכל זה מקנה לכם ביטחון ומעין אישור לכך שהכל בסדר, שהרע ביותר כבר מאחוריכם ואפילו קצת אופטימיות לעתיד.

 גם לנפש שלכם מגיע קצת מרגוע.

  אם לא הצלחתי עדין לשכנאה אותכם, אולי קצת דוגמא מהנסיון האישי שלי תעזור.

 בתור אישה שנכנסה להריון במיוחד בפעם הראשונה ובמיוחד בארץ שלנו, יש צורך בהרבה מאוד בדיקות שגרתיות. והעובדה שחליתי בסרטן גרמה לי הרבה מאוד אי נעימות בכל אותן בדיקות. 

  בכל בדיקה יש לעבור דרך חדר האחות שם הם קוראים לך שאלון קבוע. האחות מתחילה עם שאלות חשובות שבהן היא מחכה לתשובה למשל: שם , גיל, תאריך הוסת האחרונה, האם זה ההריון הראשון, האם היו לך הפלות. ואז היא מגיעה לשאלות שאותם לאחר מבט אחד בצורה שלך היא עוברת במהירות שלא ממש מאפשרת לך לענות, אילו שאלות רטוריות מבחינתה: האם את מעשנת, שותה, מחלה כרונית?

 בפעם הראשונה שעברתי את התשאול הזה הייתי כל כך בשוק שלא יכולתי להאמין שהיא שמה את המחלה שלי בקטגוריה של עישון או שתיה. שהיא מניחה מראש שאין שום סיכוי שיש לי משהו ואין צורך לחכות לתשובה. שהיא ממשיכה לדבר ולדבר ואני בכלל כבר לא שומעת אותה כמו שהיא אינה מקשיבה לי. אבל רגע, אולי זה חשוב, אולי כדאי שאני אעצור אותה משטף הדיבור האוטומטי.

 רגע, אני אומרת, תחזרי לשאלות ששאלת בהתחלה, מה הכוונה מחלה כרונית, יש לי איזה מחלה אבל אני, לא נראה לי שהיא מחלה כרונית, ואולי זה לא חשוב אני מנסה להקטין ראש. אבל האחות לא מוותרת פתאום הצלחתי ליצור בה עניין, איזה מחלה בדיוק יש לך?

 יש לי בעיה עם בלוטת התריס, אני נמצאת בתת פעילות אני אומרת, אך היא לא משתכנאת היא רחרחה ריח של משהו רציני יותר באוויר אולי כי אף פעם לא ידעתי לשקר טוב או להסתיר דברים.

 אני רואה שאין לי ברירה ונאלצת להתוודות שיש לי סרטן בבלוטת התריס. מיד פני האחות מקבלים מעין כזה עיוות לא רצוני בחלק משרירי הפרצוף אותם אני מקנה שרירי הרחמים.

 פרצוף שאומר שהבחורה הצעירה והשקטה שיושבת מולי עם בטן הריונית שקצת קינאתי בה כשהיא נכנסה לחדר חולה בסרטן, לא הייתי רוצה להיות במקומה. 

 וזהו היום שלי נהרס.

 מהיום שהחלטתי שאת הילדה הזאת אני משאירה ויהי מה החלטתי גם לעשות הפרד ומשול, דיה צרה בשעתה. במהלך ההריון אני לא מתכוונת לחשוב על המחלה תוצאותיה השפעותיה וההתפתחיות שעשויות להתרחש בעקבותיה. במהלך ההריון אני מתרכזת אך ורק בדבר אחד, בטובתה של הילדה שבתוך הבטן שלי.

 במהלך ההריון יש מספיק דאגות וחששות ואין צורך להוסיף עליהם. כל המחשבות על המחלה ותוצאותיה נדחים על לאחר הלידה כך יהיה טוב יותר גם לילדה וגם לי. ואכן כך היה רוב הזמן, אלא שלעיתים הייתי צריכה ללכת לבדיקות ואז כמו שאמרתי קודם היום נהרס.

 לאחר שציינתי שיש לי את המחלה כל השאלות הסטנדרטיות של אותן אחיות עם כוונות טובות נשכחו מהן ועברו בצורה חד צדדית לדיבורים על המחלה.

 לכל אחות או רופא תאוריה אחרת, חלק מיד שואלות אותי מה אני עושה כאן למה אני לא נמצאת בהריון בסיכון? ועוד שאלות שאי אפשר לצאת מהן בלי להיכנס לאותה נקודה שממנה ניסתי להימנע – לדבר ולחשוב על המחלה והשלכותיה, אי אפשר שלא להיות מוצף ברגשות שליליים חזקים, אי אפשר שלא לנסות לעצור את הדמעות, אי אפשר להנות מיום חופש אביבי ונעים כפי שתיכננתי ,טרם כניסתי למרפאה.

 וכל זה היה עובר עלי כל פעם מחדש בהגיעי לבדיקת דם או בדיקה פשוטה אחרת שאינה קשורה כלל למחלה. בסופו של דבר וכנגד עקרונותי נמנעתי מהמצבים המביכים האלו על ידי כך ששתקתי בזמן השאלון האוטומתי ולא אמרתי כן או לא לאף אחת מהשאלות הרטוריות. מדהים שלאף אחת זה לא הפריעה אף פעם.

כשניכנסתי לרופא עצמו ציינתי כדרך אגב שיש לי סרטן בבלוטת התריס וזה לא מפריע להריון, ברוב הפעמים הצלחתי להגיד את זה בצורה כזו שלא הזמינה כל דיון נוסף בנושא.

  במאמר הקודם ציינתי שעד שבוע 20 (אמצע ההריון) לא ידענו אם אנחנו שומרים את העובר או עושים הפלה. מטבע הדברים נכנסנו הרבה פעמים לקונפליקטים רציניים. האם לספר שאנחנו בהריון או לא, למי לספר ולמי לא, אם אנחנו מספרים האם לציין את המחלה, מה עושים???

 לבעלי לא היתה בעיה, הוא הלך לעבודה ומיד סיפר שם לכולם שאישתו בהריון, לפעמים הוא חיכה קצת זמן לקבל את הברכות הרגילות ולפעמים הוא המשיך ואמר אבל יש לה סרטן עוד לא החלטנו האם לשמור את העובר.

 אצל בנים זה תמיד יותר קל או שזה בגלל שהמחלה לא אצלו?

  אתם יכולים להבין שאני לא יכולתי להביא את עצמי לסיטואציה כזו, זה לא שאיני בן אדם קנה, נהפוכו אבל הכאב והרגשות העזים לא  איפשרו לי באותה תקופה לדבר בצורה כזאת גלויה אפילו עם עצמי שלא נדבר על אחרים. תאמינו לי שריחמתי על עצמי מספיק והיה קשה לי לראות את מבטי הרחמים מצד אחד ומצד שני חפשתי בנרות מבטי אהדה שמיד פירשתי כרחמים וכך הכנסתי את עצמי למילכוד.

 בסופו של דבר לאנשים הקרובים או מי שידע שהלכתי לעשות בדיקות אמרתי שיש לי שני דברים לספר אחד טוב ואחד רע, מה אתה רוצה לשמוע קודם?

 בדרך כלל ביקשו לישמוע את הטוב קודם, וכך היו כמה שניות של שימחה חיבוקים ואיחולים לפני שהגיע האבל הגדול שאחריו האנשים נשארו פעורי פה.

כשהגיע התור לספר לסבא וסבתא שלי כבר החכמתי ואמרתי להם קודם כל לשבת, הכנתי אותם מראש שזה לא נורא כמו שזה נשמע. הם אמרו לי שזה לא יכול להיות והרופא בטח טועה, רופאים טועים זה קורה כל הזמן, את תראי שאחרי הניתוח כשיבדקו את הגידול הוא לא יהיה סרטני.

בעצם את כל זה כתבתי על מנת לשתף אותכם בחשיבות הכתיבה של הדברים שעל ליבכם. יכול להיות שקצת נסחפתי אבל המטרה היא לתת דוגמא לעזרה שהכתיבה נותנת. פרט לברור מעליו שהיא מאפשרת לשחרר מחשבות ורגשות שקשה להסביר בדיבור ונראים לעיתים קטנים וקטנוניים לאיש השיחה שמולך, כשהם עולים על הכתב יש להם יותר נפח, אני לא יכולה להסביר למה אבל ככה זה. 

בנוסף ישנם אנשים, חלקם במשפחה, שבסופו של דבר לא אמרנו להם על המחלה וההריון התגלה להם רק לאחר 20 שבועות כלומר השלב שהחלטנו לשמור את הילד. אנשים אלה בצדק או שלא כל כך בצדק די כעסו או נעלבו מזה שמסתירים מהם כביכול את ההריון. כל האנשים האלו ודומיהם לא קיבלו הסבר לכך ועל מנת למנוע מבוכה מהם ובכך מבוכה מאיתנו בשלב שבו אנחנו מדברים על דברים קשים כמו המחלה והם מתקטננים על זה שמסתירים מהם את ההריון, פשוט נתתי להם את "ההסבר" בכתב ובכך סגרנו את הפרק בצורה הכי טובה שיכולנו לקוות.