הרגשה משונה,

כאילו קפאתי במקום.

לא מרגישה שום דבר.כלום.

כמו קנקן ריק

אין שום רגש שימלא את הגוף הכבד.מאמץ כוחותיו האחרונים.

המוח דוחק כל שבריר מחשבה החוצה.מסרב לעבוד.

נדלקו נורות האזהרה של שרירי הרגש,מהבהבות בחוזקה, מסנוורות במקצת..

באות להתריע לי על קריסת מערכות

אובדן שליטה בתחום הרגש,

השמחה נצבעה בעצב,

האהבה התלכלכה בחוסר אמון,

השלווה הוחלפה בחוסר שקט,

כוח ההישרדות נקבר תחת חומות כניעה.

חורף כבד בפנים,

מקפיא את תאי גופי החלש,

מערפל את החושים הגוססים,

עייני הכחולות נועצות מבט מיואש באוויר,

עייפות כבר מהחיפוש אחר הבלתי נראה,

משתוקקות לאהבה,

כל צעד שני אני נופלת,

רגלי החלשות ,קורסות

מתקשות להרים עצמן חזרה ,

ידיי פצועות מגששות באפלה ,

אך זה עוד לא הזמן לוותר,

נשארה בי עוד אמונה

שבסוף הדרך

אהיה חזקה.

חייבת לציין שזה היה הרבה יותר יפה לפני שהמחשב המתוק שלי מחק לי את זה.