זה לא שאני לא אוהבת,

זה לא שאתה באמת מפריע לי,

זה לא שאני לא זורחת

עד עמקי נשמתי הגאה,

כשאתה מעדיף למשוך את חצאיתי

ולמרוח בשוקו את חולצתי

על פני כל צעצוע אחר.

זה לא שאני לא יכולה לעבוד איתך,

זה שלא שאתה נדבק לי לצורה,

זה לא שאתה מזיע בחוץ,

זה לא שאתה משתעמם בפנים,

זה לא שאני מתייאשת

ולא יכולה יותר.

זה לא שאין לי עזרה,

זה לא שכולם מסתדרים איתך טוב ממני,

זה לא שאף אחד לא מבין,

זה לא שסבתא אחת רחוקה

והסבתא האחרת-

שקועה באבל כבד.

זה לא שאני מעדיפה לעבוד,

זה לא שאני מעדיפה לנשום,

זה לא שהבית הפוך,

ויש לי כבר דלקת ביד.

זה לא שיש לי מיגרנה,

זה אפילו לא הפי אם אס,

זה לא שכבר אי אפשר להשאיר דבר בבית הזה

ולצפות שיישאר שלם.

זה לא שפחדתי שתהרוס את המחשב,

זה לא שפחדתי שתתחשמל,

זה לא שלא התלבטתי שעות

ממה נבהלתי- בשבריר השנייה הראשון- יותר.

זה לא שאבא שלך הגיע

ותוך דקה הכול היה על כנו,

זה לא שהוא קוסם,

ואני מרגישה שוליה לא מוצלחת לידו.

זה לא שבכיתי כל היום,

זה לא שלא אבכה כעת.

זה לא שלא בא לי להעיר אותך עכשיו,

לחבק ולומר את האמת.

זו רק אני שמספרת את זה לעצמי ולשאר,

מעדיפה להתלונן ולקטר,

כי קשה לי כל כך כשמבפנים מאושר.

קשה לי כשהלב במקום אחד

ולא יותר.

סליחה.

אוהבת,

אמא