| הקדמה הרומן עם האקזיסטנציאליזם החל כשנפל לידי ספר על חייהם של ז'אן-פול סארטר וסימון דה-בובואר, זוג הפילוסופים הצרפתיים. סארטר ובובואר, שפצחו ברומן סוער עם עצמם ועם החיים עוד לפני מלחמת העולם השניה, הקדימו את זמנם הן בסגנון חייהם המתירני והפרוע והן בתפיסתם המקורית את החיים. ("בארבע עיניים", הייזל רולי, הוצ' כתר) לא כל בחירותיהם מקובלות עלי, והשימוש הציני במאהביהם וב"חצר" שיצרו לעצמם מקומם לעיתים, אך הוקסמתי מהרעיון שכתיבה על חווית החיים האישית מאפשרת דיון בשאלות עמוקות של תרבות, חברה ומשמעות, ובעצם, תיעוד עצמי מאפשר חקירה ומעקב עצמי אחרי תהליכים, שבשטף החיים חומקים מתודעתנו. וכאשר זה מתפרסם - זה מאפשר גם לאחרים לבחון ולעבד שאלות אישיות. לענייני השוטפים פרק א' כל חיי הייתי עצמאית ופורצת דרך. נלחמתי על זכותי לעשות רשיון נהיגה בקיבוץ של שנות השבעים, בזמנים בהם רק לבנים מימנו רשיון. נלחמתי על זכותי לעבוד בענף יצרני (מפעל צנורות פלסטיק) בזמנים בהם הבנות יועדו לטיפול בילדי הקיבוץ ולעבודות כביסה ומטבח. מגיל צעיר נמשכתי לאמנות, ציור ועיצוב. בנערותי קישטתי את חדר האוכל בחגים, ערכתי עלונים והייתי הכתובת לעיצוב הזמנות לחתונה והדפסת חולצות. מאוחר יותר (עדיין מוקדם בהסטוריה) התמקצעתי מעט ועסקתי בפרסום המפעלים של הקיבוץ. אך כשרציתי להרשם ללימודי עיצוב גרפי - נאלצתי להלחם באסיפת הקיבוץ ואפילו אבא שלי הקיבוצניק הצביע נגד - בטענה שלימודי עיצוב אינם משרתים את צרכי הקיבוץ ובכלל, אמנות זה לא חשוב. בסופו של דבר השגתי את מבוקשי. אישרו את הלימודים. כשעזבתי את הקיבוץ, לאחר 3 שנים של לימודים ועוד שנתיים של "החזר ההשקעה" ובאמתחתי בעל, שני ילדים ומקצוע, היה ברור לי שמעתה אף אחד לא מחליט עבורי ואני הבוחרת והקובעת - מה אלמד ומה תהיה התמורה לעבודתי. טעות היתה בידי, אך זו התגלתה בדיעבד ובאיחור. בדמי העזיבה קנינו מקינטוש יד שניה שמחירו אז נשקל בזהב ויצאתי לדרכי כגרפיקאית עצמאית שעובדת מהבית ומגדלת שני דרדקים כשרוניים ותובעניים. מטעמי עצמאות הדדית הגורם השלישי, הבעל, פרש לדרכו ולא נרחיב. עד כאן פרק ראשון ובו שאלות של בחירה, עצמאות אישית, כלכלית, מעמד האשה ומצבם של נייטיבס מהקיבוץ. בפרק הבא - השאלה הרוחנית והאנושית, טיפוח מסלול אלטרנטיבי, שאלת הגיל והתרגיל. |