פרשת ויצא מגוללת את גלותו של יעקב מביתו. "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כח/י). ניסוח תמוה ותמים במידת מה, שהרי יעקב בורח מביתו מפאת עשו המבקש להרגו. הביטוי אכן מעורר שאלות רבות. שואל ה"שפת אמת" שאם הן אמו רבקה, הן הקב"ה והן הנביא הושע אומר במפטיר שנקרא בחלק מהקהילות בשבת זו, שיעקב בורח "ויברח יעקב שדה ארם" (יב/יג),  למה התורה אומרת "ויצא יעקב... וילך חרנה", לא בריחה, אלא יציאה והליכה? משיב ה"שפת אמת" שיעקב  תמיד היה נכון לבו בטוח בה' [לא על הנס]. לפיכך ממשיך ה"שפת אמת" אין הוא בורח מחמת עשו אחיו, אבל הוא ירא שמים ויצא מבאר שבע כדי לקיים מצות כיבוד אב ואם, ובצאתו, לבו כואב עליו ודואב, כי על כן יעזוב איש כמוהו את אביו ואת אמו לבדם?, לכן אינו רץ, אלא יוצא לאט לאט והולך ולא בורח חרנה. יעקב לפי פרשנות זו לא נחפז, ולא רק שלא בורח אלא הולך לאט, הולך בעל כורחו רק כי אמו ואביו מבקשים ממנו זו, ועל כך מתייחס השפת אמת בדברו על כיבוד אב ואם. ובכל זאת למה היה צריך לומר "ויצא"? מספיק היה לומר "וילך".רש"י מצדו מעלה שאלה לא פחות חשובה: "לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו?" (שם). כלומר למה בכלל היה צורך להגיד "ויצא" הרי ברור שאם הלך, הוא קודם יצא. נראה שיש ביציאה זו כדי ללמדנו מספר דברים. יתכן ונוכל למצוא רמז להוספה של הביטוי "ויצא" דווקא בשני הפסוקים הבאים המספרים על חלומו המפורסם של יעקב. "ויפגע במקום וילן שם כי־בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא׃ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי א-להים עלים וירדים בו׃ (בראשית פרק כח/יא-יב). רק כשיעקב יוצא מבית אביו ואמו, בבדידות של הדרך, ביציאה מהביטחון אל הלא נודע, רק אז הוא חולם את החלום. שם כשהוא לבד, בכוחות עצמו, ללא הגנה, הוא מגלה לא רק את כוחותיו ועוצמותיו הרוחניות אלא גם ייעודו נעשה לו בהיר. שם, בדרך, ביציאה, מקבל את ההבטחה האלוקית ומסוגל להכיל אותה "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (בראשית כח/טז).יעקב היה יכול להקיץ מחלומו להמשיך וללכת הלאה כמו רובנו אחרי חלום מוזר. אבל הוא כבר ידע לצאת לדרך לחיפוש, לבדידות המאפשרת קבלה של הנשגב מאתנו. יעקב כאברהם ב"לך לך" מוכן לצאת מעצמו, במעין לידה מחדש. ה"לך לך" של אברהם אינו אלא הכנת הדרך ל"ויצא" של יעקב, שהרי משלושת האבות הוא קרוי ישראל. כל סלילת הדרך נראית כמובילה אליו. ישראל, שכל חייו יהיו מסלול של תנועה דו-כיוונית מהארץ לשמים ומהשמים לארץ. דיאלוג נצחי בין הגשמי לרוחני. בין ישראל לאלוקיו, בין האדם לבוראו.כדי ללכת הלאה היה צריך קודם כל לעזוב את אביו ואת אמו, לעבור את ה"ויצא", לאט לאט לגורלו וייעודו.  

שבת שלום!