ב"ה
אחת מהחברות כאן ב"קפה" שלחה לי את השאלה הבאה:
יש לי שאלה קטנה, אם יורשה לי בזמן האחרון, אני עושה עבודה פנימית-רוחנית עם עצמי. במסגרת העבודה הזו סלחתי ומחלתי בלב שלם לכל אלו שציערו אותי במשך השנים מאז היותי ילדה וגם ביקשתי אחד לאחד מהם סליחה, אם פגעתי וציערתי אחד מהם. כולם הודו או שלא פגעתי בהם כלל, או שהם מוחלים וסולחים לי. רק אח שלי שהקשר בייננו עלה על שרטון לפני יותר מעשרים שנה, כתבתי לו מכתב וביקשתי את סליחתו על כך שלא יכולתי בזמנו לעזוב את ארץ הקודש ולבוא אליו לארה"ב מקום מגוריו, כאשר הזמין אותי אליו. הסברתי לו שזה לא קשור אליו כלל, אלא קשור בשורש נשמתי שאיני יכולה לעזוב את ארץ הקודש, ולו לזמן קצר. כתבתי לו מכתב מאוד עדין ויפה ומרגש (בעיניי ובעיניי עוד שתי קוראות) ולצערי הוא לא ענה לי עליו כלל כבר חודש וחצי. זה גורם לי צער גדול כי הוא לא מכיר אותי ואני לא אותו, ושנינו כבר בוגרים כיום ושנינו סבים לנכדים. אני יודעת ומבינה שאני את שלי עשיתי, אבל האם לא מן הנימוס שהוא יענה לי? וגם אם אינו חפץ להיות ידיד-נפש שלי, הרי אפילו מילה אחת לומר לי בכתב או דרך הטלפון... אני מלאת מחשבות על העניין וזה מצער אותי מאוד. מה דעתך?
מחמת חשיבות השאלה, בחרתי להשיב על שאלה זו בפוסט.
בספר סדורו של שבת (שורש ו, ענף ב, עלה א, דבור המתחיל: "והוא על דרך שאמרתי") מרחיב בעניין זה, של עבירות שבין "אדם לחברו" שאין באפשרות האדם לתקנן, ולפעמים ימנע מן התשובה מכיוון שאין בידו לתקן מה שעִות, ומראה את הדרך נלך בה, ואת המעשה אשר נעשה, כדי לכפר גם על עונות כאלו:
"מה שכתוב בחובת הלבבות בשער התשובה (פרק י), וזה תוכן דבריו: שלפעמים נמנע האדם מן התשובה עבור [בגלל] מה שאין בידו לתקן מה שעִות, כמאמר חכמינו ז"ל (חגיגה דף ט עמוד א): איזהו מְעֻוָּת אשר לא יוכל לתקון [להִתקן], זה הבא על הערוה [אשה שהתורה אסרה עליו לשאתה, כגון: אשת איש וכדומה] והוליד ממנה [וולד, הרי הוא] ממזר. שכל זמן שהעבירה בעולם, כדמיון הממזר הזה או כדומה, אז חרון אף בעולם, אם לא שימות זה הממזר בעולם בלא זרע של קיימא. או הגוזל את חברו והנגזל חלף והלך למדינת הים [למדינה רחוקה], ואין בידו [של הגזלן] להוליך [ללכת] אחריו, גם זה הוא מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקן. ואך אף על פי כן לא ימנע אדם עצמו מן התשובה. כי זה הוא חסדי המקום [הקב"ה] עלינו, אם לבבו יבחן שבכל לבו שב אל ה' – הן בעברות שבין "אדם למקום" שאין צריך בזה לשוב כי אם אל ה', הן בעברות שבין "אדם לחברו" שיש בו שתי השבות [שני מיני תשובה], כי לשתים נחשב חטאו: אחד שחטא נגד המקום ועבר על צוויו ב"לא תגזול" או "לא תגנוב" וכדומה, ונוסף עוד שעשה רעה לרעהו, שזה אפילו הביא כל אילי נביות [אוצרות] שבעולם אינו נמחל לו עד שירצה את חברו (בבא קמא דף צא עמוד א) – הנה הוא יעשה תשובה לפי כוחו באמת בזה החלק שחטא נגד המקום, וכיון ששב השב בכל לבבו ונפשו בצד היותר טוב [במה] ששיך לה', והשם הטוב המוחל לו על חלקו יודע שלבו נתן באמת לתקן העברה, ורוצה [השב] לתקן הכול ורק שאין סיפק [אפשרות] בידו כמבואר, על כן זאת עושה הקדוש ברוך הוא עמו להיות הוא בעצמו אשר בידו כוח וגבורה להעביר העברה מן הארץ להמית הממזר, או שנותן ה' בלב הנגזל באשר הוא שם להיות מוחל לו בכל לבבו מה שגזל ולקח ממנו, ואז נתבטל העברה מכול וכול, [הן] בחלק השמים [והן בחלק] הבריות. עד כאן דברי "חובות הלבבות" בקצת באור להבין דבריו".
ולפי זה פירש ה"סידורו של שבת": "ואך [ורק] מֵאֵת יְהוָ"ה הָיְתָה זּאת,הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינו (תהלים קיח, כג) – שהדבר הנפלא ונמנע מן האדם [לעשותו] נעשה לו מה' עזר וישועה".
גם בספר פלא יועץ (ערך "תשובה") עוסק בנושא, והעתיק מדבריו הנוגע לענייננו בקיצור רב: "אם המצא ימצא שיבוא איש הישראלי אצל החכם [הרב] לדרוש אלקי"ם ולבקש תיקון על עונותיו ופשעיו, יתחיל [הרב המורה לו את דרכו] לומר לו שצריך לתקן את מעוותו [את אשר עוות], וזה יצא ראשונה [זה הדבר הראשון שיש לעשות, והוא] עבודה קשה וניסיון חזק שאם יעמוד בו מובטח לו שיקיים כל דרכי התשובה. והוא מה שאמרו [חז"ל] שבעבירות שבין אדם לחבירו אין לו תקנה עולמית עד שירצה [יפייס, יבקש מחילה] את חבירו. ויש מי שרצה לומר דמי [שמי] שיש בידו עבירות ש"בין אדם לחבירו"אין יום הכיפורים מכפר לו אפילו על עבירות שבינו למקום. הנה כי כן, [האדם] אשר נדבו רוחו רוח נכון לשוב אל בוראו, זה [הדבר שצריך] לעשות ראשונה: את אשר הקניט בדברים, יפייס בדברים, עד שיתפייס חבירו, ואח"כ ישוב אל בוראו ונרצה לו [ונתקבלה תשובתו במלואה, הן על מצות שבין "אדם למקום" והן על מצות שבין "אדם לחבירו]". והן אמת כי זה דבר קשה מאד מכמה סיבות: אחד, מצד הבושה, כי כבושת גנב כי ימצא במחתרת, כן יבוש לשאול מחילה וכו' [כאן מונה ה"פלא יועץ" עוד סיבות שמאהבת הקיצור לא הבאתי אותן]. וכהנה מניעות [שונות ומשונות], יש [מניעות] שעושה אותם היצר הרע כחומה גבוה וכמחיצה של ברזל, עד שחושב האדם [שנתקל במניעות כאלו] שבלתי אפשרי לשוב בתשובה. אבל האיש אשר נדבו רוחו לשוב אל בוראו בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, כאשר יאות [ראוי] לא ישוב [אחור, כלומר לא יירתע] מפני כל, ו"לפום צערא אגרא" [כפי הצער כך השכר (תנא דבי אליהו זוטא פרשה יז)] שהרי אמרו (במסכת ברכות דף יב עמוד ב, ובילקוט שמעוני, יחזקאל פרק טז סימן שנז): ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו על כל עונותיו שנאמר (יחזקאל טז,סג): לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית נְאֻם אֲדנָ"י יֱהוִ"ה.
ויאמין האדם באמונה שלימה שכל מה שיתבייש בעולם הזה אינו אחד מיני אלף אלפי אלפים מהבושה וכלימה שיבוש ויכלם לעולם הבא בפני בית דין של מעלה [ששם] רבי רבבות מחנות קדושים. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ומוטב לו לאדם שיכלם בעולם הזה ונסלח לו, ואל יכלם לעולם הבא ו[בנוסף] יסבול [שם] עונשים קשים [כלומר, כשאדם נכלם בעולם הזה ע"י כך נסלחים לו הרבה מעוונותיו ונחסך לו ע"י כך כלימה וסבל בעולם הבא].
ואם יקשה בעיניו להתבייש עם חבירו פנים אל פנים, יכול לעשות ע"י שליח, או ע"י כתב, כי באמת הכתיבה היא סמא טבא [סם טוב, כלומר פתרון טוב], לכל הדבר הקשה לדבר מפני הבושה, יכתוב ידו ולא יראו פניו עם שכנגדו. וישראל קדושים הם, והם רחמנים, ובוודאי שבבֹא אחיו הישראלי לשאול ממנו מחילה, לא יהיה המוחל אכזרי, ותכף יתרצה למחול לו מחילה גמורה כדי שלא ייענש אחיו הישראלי בסיבתו. ואם לא ימחל לו, באופן שאין לו תקנה, אפילו הכי [במקרה שכזה] לא יתייאש מן הרחמים, שנאמר (מסכת עבודה זרה דף ג עמוד א): "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו", [כלומר, אין הקב"ה בא בטענות כלפי מי שעושה ככל יכולתו], רק ישפוך נפשו לפני ה' שיעזרהו על דבר כבוד שמו, וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמואל א.טז, ז) וירחמהו עושהו".
|