כותרות TheMarker >
    ';

    על "אדום עתיק". מאמריאיון עם גבריאלה אביגור-רותם

    0 תגובות   יום שישי , 27/11/09, 02:02
     

    על "אדום עתיק"

     

    מאמריאיון עם גבריאלה אביגור-רותם על ספרה

    חטאתי, עוויתי פשעתי, סרתי ממצוותי כמבקר ולא הבחנתי כל השנים הללו כי גבריאלה אביגור-רותם היא סופרת כל כך מוכשרת. לא קראתי את ספר הפרוזה הראשון שלה "מוצרט לא היה יהודי" ("כתר", 1992) ואת ספר הפרוזה השני שלה "חמסין וציפורים משוגעות" (קשת, 2001) שעליו תפארתה, השלמתי רק אחרי שקראתי את ספרה השלישי "אדום עתיק" (כנרת, זמורה ביתן, 2007). גם "חמסין וציפורים משוגעות" הוא רומן מעולה ומרגש. על גב ספרה החדש, "אדום עתיק", מכביר עליה העורך יגאל שוורץ שבחים רבים ועל רובם, אחרי צלילה לעומק הרומן, אפשר להכריז - למחמאות יש קבלות. זה צ'ק עם כיסוי. בקוראי את הרומן חשתי שאני נחשף לאפיקה גדולה, כמו שקראתי בשעתו את הרומן רחב היריעה של לאה איני, "אשתורת".

       המבנה של הרומן ייחודי כל כך שזה שווה כמה מילים. זהו סיפור אהבה בין רעננה, מעצבת בגדים צעירה ובארי, אדריכל פרוד. השניים סבוכים בקשרים משפחתיים עד האוזניים. אהבתם מסופרת כמונולוג, פעם שלה ופעם שלו. כל פרק העוסק בהווה הישראלי נקטע על ידי קול ציוני מרכזי מן העבר של שנות העֶשְׂרֵה (רחל המשוררת, דבורה בארון, שרה אהרונסון ועוד). שם רואה אביגור-רותם את התהוותנו כחברה. כל חברה צריכה אתוס וזה האתוס שלנו. אף קולות גברים נשמעים כמו אבשלום פיינברג, לואידור ויוסף לישנסקי, אבל הדגש הוא על הקול הנשי הציוני וזה יפה.

       כל פרק שכזה מסתיים בתצלום מרשים של הדמות העומדת במרכזו. התצלום חוצץ בין העבר להווה הסיפורי של רעננה ובארי שהם התוצר, התולדה של אותם אבות ובעיקר אותן אמהות מייסדות, ולאחר הבאת התצלום שב הספר אל ההווה הסיפורי. אביגור-רותם כותבת בלשון העֶשְׂרֵה של תחילת המאה העשרים כבת-בית, ממש כפי שהיא שולטת בלשוננו בשנים הראשונות של המאה העשרים ואחת. בעצם הגיבורה האמיתית של הרומן היא הלשון העברית על כל משלביה המייצגת את התרבות המתהווה כאן. לרעננה הגיבורה יש עניין בעליות הראשונות ובעיקר בדמות של דודתה חיה'לה שהייתה מעין חריגה בתקופתה. אבל יתרה מזאת, הקורא נדרש לערוך כל הזמן השוואות בין העבר של הציונות לבין ההווה שלה. דם סמיך ממים כמו יין אדום עתיק. האם העבר האישי והקולקטיבי של הדמויות הוא משהו שמקנה להם כוח לזרום, או שהוא מעיב ומהווה מעמסה. אביגור-רותם מתארת את הישראלים בעלי המקצועות החופשיים בהווה בצורה מאוד מדויקת. הגיבורה שלה עוברת מן העיר אל הכפר, כל כך אופנתי. הסופרת מתארת את נופי הארץ כך שלא אכפת לך לקרוא עוד ארבע פסקאות העוסקות בראש פינה או בכפר גלעדי. מדובר בכִשרון כתיבה מתפרץ המפתיע אותך מפסקה לפסקה.

       "האקליפטוסים לצדי הדרך שמוטים, כאילו די, נגמר להם הכוח, הביאו אותם מאוסטרליה לייבש את הביצות, נגמרו הביצות, מה יש להם עוד לעשות פה; אם לא היו להם שורשים, הם היו כבר חוזרים לאוסטרליה" (עמ' 70)

       "אני נוסעת במעלה הרחוב המשוחזר, המרוצף אבן. התפלצת רוטנת. שלטים מכוונים אותנו אל בית הקברות. הוא התחיל על ההר, למעלה, אבל הגענו מלמטה, כך שאין לנו ברירה אלא לעלות. אני חונה מתחת לתאנה ענקית, מכתיפה את התרמיל וממהרת אחרי צאלה." (עמ' 71).

       "אנחנו יורדות. על צלע ההר שמעבר לוואדי בתי אבן גדולים עם גגות רעפים בצבע מישמיש בין מישמַש של ברושים, אורנים, דקלים, חרובים, כל אחד והירוק שלו." (עמ' 72).

       "לא יודעת. האקליפטוסים נושבים ירוק ברוח. הברושים קרושים, כמעט שחורים. מתחת לחוטי החשמל - קודם נטעו ואחר כך העבירו קו או שמסלול הטיפשות היה הפוך? - ערפו להם את הצמרת; הם שולחים זרועות קצרות לצדדים, עיוורים, אבודים. בין הברושים מציצים שדות בזהב-פלטינה. פה ושם צומחים עצי חרוב, נראים כמו צורות שנגזרו מהזהב החוצה, מגלות את מה שמתחתיו; חושך לא-שקט." (עמ' 73).

       "האריה המסופוטמי מוצב יותר גבוה משזכרתי; הוא גם יותר דשן-מוצק, ממש מסוגנן, בהיר על רקע הברושים. מתחת לטוב למות בעד ארצנו, באות פשוטה, לא-גיבורית, שמות שמונת חללי תל חי בסדר אלפביתי. דרכלר דבורה ראשונה, טרומפלדור יוסף שלישי.

       "משפחה - אבא, אימא, שני בנים - מנצלת את השבת לבקר באתר. אחד הבנים - בן חמש? שש? - עומד ליד הרגל שלי, מצביע על האריה: זה טרומפלדור? האבא עונה לו: כן. צאלה ממרפקת אותי. כשהם הולכים היא אומרת, עכשיו הילד בטוח שטרומפלדור זה סוג של אריה." (עמ' 74).

    כאיש ספרות, עורך, כותב ומבקר, הרגשתי צורך לשוחח עם אביגור-רותם. יצאתי אפוא לראיין אותה.

    יגיל: ברצוני, בראש ובראשונה, לדבר איתך על מבנה הרומן. איך את רואה את הקשר בין החלקים ההיסטוריים לחלקים בהווה. ומדוע בחרת דווקא בדמויות היסטוריות אלה, כגון שרה אהרונסון, רחל, דבורה דרכלר, אבשלום פיינברג, לואידור, יוסף לישנסקי?

    אביגור-רותם: הרעיון הגרעיני היה ללכת לכיוון ההווה. משהו שבינו לבינה. רציתי לבדוק מערכת יחסים של הוא והיא על רקע כל ההשתבשות הזאת של אובדן הקודים של החיזור, כלומר עיוורון הדדי בחיזור. השניים מפרשים זה את זה באופן שונה והספר עושה קפיצה בין הראש שלה לראש שלו. הייתה לי כוונה לתת את העלילה בשני קולות, שתי תודעות, והקורא יוכל לראות את המטבע משני הצדדים, דהיינו רומן אנלוגי המתחולל לסירוגין. רציתי משהו נטול ישראליות מובהקת. התכוונתי לנסוע לחו"ל ולכתוב שם, מעין טיול שכזה. ארזתי מזוודה.

    קפצתי לשכנה מעבר לכביש לתת לה מפתח לספרייה. רבי יהודה הלוי כתב: העניין האלוהי מזדמן לאדם כפי הזמנתו לו. השכנה, ליאורה, היא הנכדה של יוסף לישנסקי, איש מחתרת ניל"י שהועלה לגרדום לבסוף בדמשק. היא נתנה לי שני ספרים על מחתרת ניל"י. קראתי אותם ונכבשתי בסיפור. ניסיתי לקלוט נפשית את הראש של אנשי המחתרת הללו ובראש ובראשונה את הראש של שרה אהרונסון. איזו דמות! זה הצטלב לי עם משהו שמטריד אותי בשנים האחרונות: חירות האישה, עצמאותה, כוחה, איך הסביבה שלה רואה אותה. ביטלתי את הטיול, פרקתי את המזוודה והתיישבתי לקרוא עוד חומרים היסטוריים על פרשת ניל"י, על העלייה הראשונה והשנייה והיחסים ביניהן וגם העלייה השלישית. עניינו אותי נשים שבלטו על רקע זמנן והסיפור של כל אחת מהן. ככל שקראתי יותר, רציתי לעסוק בהן.

    יגיל: מניין בא הרעיון להפגיש את רחל המשוררת עם שרה אהרונסון?

    אביגור-רותם: נכתב על רחל הרבה מאוד, מצד שני גיליתי כל מיני פרטים עליה שקישרו אותה לדמות ההיסטורית, הנשית המרכזית, אם יש כזאת ברומן, שרה אהרונסון. הן נולדו באותה שנה, לשתיהן היו אמהות מאוד מרשימות שנפטרו בצעירותן וגרמו לשתיהן לחולל שינוי מהותי בחייהן, כל אחת בדרכה. הן היו יוצאות דופן על רקע סביבתן: אחת גילמה את אתרוג העלייה הראשונה, ואילו השנייה הפכה סמל העלייה השנייה והשלישית. רציתי לתת להן לדבר, להתרשם זו מזו. בחרתי בזהירות רבה תאריך שבו רחל עדיין הייתה בארץ וכבר תכננה לנסוע וללמוד בצרפת, ושרה עדיין הייתה בארץ וכבר דובּר על זה שהיא תינשא ותיסע לקושטא עם בעלה. שתיהן עוזבות את הארץ על מנת לשוב. כל אחת שבה אל הארץ לא על פי תוכניתה, בעצם שבה אל מותה. חשבתי לעצמי, ישחקו הנערות לפנינו. מכאן החומרים הוליכו את עצמם.

       "לא רחוק ממנה, לצד סוסה אצילה, נִצבת זרה זכת פנים; לבושה בחליפת רכיבה, מגפים מעור משֻבּח, על שערה הבהיר ברט צרפתי. צליָנית שהגיעה ארצה כדי לשוטט בנופי הברית הישנה ולמשש את הקֹדש מבעד לכסיות עור גדי.

       "אפשר להשקות כאן את הסוסה? היא מפתיעה בעברית נטולת נִגון זר.

       "מה שטוב לאדם, לא יזיק לסוס - היא מושכת בכתפיים. ודאי נולדה כאן, באחת ממושבות הברון, אך עשתה שנים בצרפת ושוב אינה זוכרת שמי הכנרת טובים לירקות, לבהמות ולבנות תמותה.

       "הזרה מובילה את הסוסה אל המים, וזו רוכנת לשתות. ולפתע, הרגע הזה, כל מאֹדו בו: סמרגד העשב ודם הכלנית, רצי המים עלעלי וֶרד וכסף, על שפתם סוסה בצבע דבש תמרים -

       "חשבתי לרכֹּב עד מוצא הירדן ולעבר משם - אומרת הזרה המתבוננת, כמוה, בסוסה השותה - אינו רחוק מפה, הלא?

       "אינו רחוק מפה - היא מאשרת - אבל עוד מסֻכּן למעבר סוס - היא יורדת מן הדקל בקפיצה קלה, נמשכת כבכבלי קסם אל הסוסה: סוסה יפה.

       "הסוסה מתיקה עצמה מהמים, נפנית ללחך עשב. עין הזרה מגלה את הפלאט, את הפנכות המֻצבות, כדוגיות זערוריות, זו לצד זו, לא רחוק משפת המים. נִכר בה שהיא חוככת בדעתה, מתקשה להוציא משפט.

       "ואת - משם? - היא מחוה בראשה כלפי חצר כנרת

       "משם! - היא מצטהלת, חוגגת את נצחונה על הצקצוק הצדקני של מאשה נאומובנה וכל כיוצא בה - אבל יוצאת ללמד אגרונומיה בצרפת - היא מוסיפה, כדי שלא להתהדר במה שעוד מעט תפרד ממנו.

       "הכרתי צעיר אחד שנשלח צרפתה כדי שירביצו בו שם תורה עם דרך ארץ וחזר משם יותר משֻגע משנסע - אומרת הזרה. היא מבחינה בקולה סיג מתוח, מריר; האם בשל אותו צעיר ששֻגר צרפתה? אולי הוריו בחרו להרחיקו ממנה? אך מדוע? הלא בת עשירים היא ממגף עד ברט, מכסיה עד אֻכף. ובכן מה. אולי צעיר לימים הוא, כאותו משה שפירא, והיא לאלטע מויד תחָשב.

       "הזרה מקישה בשוטה על דֹפן מגפה. לקול זה רותעת הסוסה, נושאת את ראשה המככב. אחר כך היא קרבה אל אדוניתה ומגעת את זרבוביתה אל ראשה. הברט צונח למרגלותיה. צבע שערה תפוז בהיר, כצבע רעמתה של הסוסה; כשתי אחיות הן.

       "ואת? האם היית בצרפת? - היא שואלת את האשה הגוחנת אל העשב להרים את הברט.

       "הזרה מזדקפת; הייתי וגם ראיתי! טילתי בבולוָארים, במוזיאום, באופרה, בתיאטר - בלי קוָלר, הכל בעצמי מצאתי. גם בלוזאן בקרתי, ובהמבורג ישבתי בין פרות הבשן. חמשה חדשים עשיתי מעבר לים, ואחרי שלשה כבר השתוקקתי לשוב לזכרון -

       " - לזכרון!" (עמ' 88-89)

    יגיל: איך נולד הרעיון להוסיף בסוף כל פרק העוסק בדמות היסטורית, תצלום של אותה דמות?

    אביגור-רותם: זה התחיל משושנה בוגן, בת ההסתדרות, המצולמת מתה. אני הגעתי אליה דרך התצלום שלה. זה תצלום כמו מבוים שממש שואב אותך. אבל בכלל, התצלומים היו רעיון של הדקה התשעים ואחת, זמן הפציעות. בפרוזדור ההוצאה אחרי שתי הגהות, צץ לי פתאום רעיון. ראיתי מאות תמונות במהלך המחקר. הרבה תמונות דיברו אליי. חשבתי, למה לא לשתף את הקוראים בשמץ מן החוויה. אנחנו הרי הופכים חזותיים, נכון? יש לנו תרבות חזותית. החלטתי שכל קטע אלווה בתמונה. יגאל שוורץ, העורך שלי, התנגד. היה לו טיעון חזק. הוא חושב שאני כותבת מאוד חזותי וזה נראה לו מיותר. בכל זאת רציתי. עם זאת בעקבות ההערה, באתי לידי החלטה שכל תצלום יופיע אחרי הפרק ולא לפניו, כדי שהקורא יגיע לתצלום אחרי שהתרשם כבר מן הדמות. כך ייווצר סוג של דיאלוג בין תמונה לתוכן.

    גם בין התמונות עצמן מתקיים דיאלוג. למשל, חדר העבודה של שרה למול חדר העבודה של רחל - העלייה הראשונה למול העלייה השנייה. אצל שרה, עושר, פאר, בורגנות, למול סגפנות. כך ניסיתי לשכנע את העורך שלי. זה כמובן מתקשר גם לפרטים בתוכן הרומן. חיה'לה, הדודה של רעננה שהתאבדה, עושה פוטומונטאז'ים. רעננה עצמה מופקדת על ספר הזיכרון שלה. התמונות מתקשרות למסגרת החיצונית של הסיפור. הספר מתחיל כשרעננה מקבלת את המשימה ומסתיים בסוף הנתינה, כשהמשפחה נותנת את הספר לסבתא הזקנה של רעננה, צופקה. המשימה הזאת חיברה אותי לתמונות, יש הווה שנכנס לתוך עבר. הווה האומר לעבר: "גם אני פה. גם אני חלק מן התמונה." למשל הפוטומונטאז' המופיע בספר של אבשלום ואביו והמצלמה, זה בעצם מה שדודתה של רעננה הגיבורה, חיה'לה שהתאבדה, עשתה. זאת הייתה האמנות שלה, וכאן התמונה מתחברת לטקסט. למשל, חיה'לה שותלת את הפנים שלה במקום הפנים של שושנה בוגן.

    יגיל: בספר הולכת רעננה לקורס אופנתי פמיניסטי מִגדרי. גם בתו של בארי, תמנע, היא פמיניסטית רדיקאלית. הספר עושה פרודיה נפלאה על הז'רגון האקדמי הזה. איך בנית זאת?

    אביגור-רותם: קראתי ספרות מִגדרית מתוך עניין וגם לצורכי הרומן וגיליתי את הלקסיקון שלהם או אם תרצה שלהן. זה חוזר על עצמו. המיליטנטיות הזו של תמנע והרצון לשחרר את החפ"ש (חֵמה פמיניסטית שפוכה). הרומן שומר על קול גברי, בארי, ועל קול נשי, רעננה, הם לא תמיד מתחברים וזה חשוב. עם זאת ניתנת קדימות לקול הנשי ברומן.

       "כולן מסתכלות בי. חלק מתלחשות קצת. אני לוקחת אוויר; מציגה את עצמי כמעצבת בשלבי עיצוב האישיות, חה-חה (הומור עצמי, אומרת יוליקה, תמיד עובד; לפי הצחקוקים היא צודקת, למרות שהן למדו כאן שהומור עצמי הוא שיטה להיות בלונדינית במובן הרע של המילה, כלומר, לשדר לסביבה נחיתות והתבטלות כדי לעורר אהדה כמו זו שמעוררים גוזלים בהירים וגורים חסרי ישע, פטנט ביולוגי ידוע להחניק עלהסף כל גילוי תוקפנות מצד החזק). אני מתחילה בכרטיסייה הראשונה: ל'בגד' בעברית נספחת הילה רדיואקטיבית שלילית; בגד קשור לבגידה, מעיל למעילה, לבוש לבושת, חולצה לחלציים, נעל למנעול, מגף למגפה, גרב לגָרָב, שזה, למי שלא יודעת, אקזמה, עקב לעוקבה, שפירושה מרמה, בקיצור, מכל כיוון שתסתכלו כל מה שלובשים בעברית זה רע.

       "רק רגע. גולדי מרימה יד להפסיק אותי כדי להעיר שהיחס הלשוני הזה, שעוצב על ידי גברים, הושפע מן העובדה שבגדים תמיד נקשרו לנשים: הן תופרות בגדים ולובשות בגדים, מבליטות נתונים, מפתות ומפילות בפח. מה יש לי להגיד על זה?

       "מה שיש לי להגיד על זה זה שאלוהים היה החייט והמעצב הראשון; הוא, לפני שזרק את אדם וחוה מהחממה של גן עדן, תפר להם כותנות עור כדי שלא יסתובבו בעולם בלי אפידרמיס, ומאז הבגד-עור האלוהי הוא העירום החדש; אולי בגלל זה האמת היא תמיד עירומה, 'בלי כחל ושרק'. אבל נכון - אני עוברת כרטיסייה - שמאז הגירוש המיתולוגי מי שהתעסקו בכיסוי היו ברוב המקרים נשים - אני מציצה אל גולדי; היא מהנהנת - אני לא מתכוונת רק לתפירה, אלא בעיקר לטווייה, לאריגה ולסריגה - גולדי מצופפת גבות בהבעה מוטרדת - כל אלה פעולות של יצירת יש-מאין, אני מתעקשת להוליך את המחשבה הזאת אל סופה, ואפשר להתייחס אליהן כמו אל אקט של בריאה; במקום 'ויהי אור' 'ויהי סוודר'. למי שלא מבין איך זה עובד, היש-מאין הזה נראה מסתורי, אפילו מאיים; בת השכן, שיכולה לטוות זהב מקש או לסרוג מעילים מסרפדים, היא סוג של מכשפה. או קדושה. מה שמתקשר גם ליפהפייה הנרדמת - גולדי עושה פרצוף של 'על-מה-את-מדברת' - אבל אני ממשיכה - שנכנסה למאה שנים של הקפאה עמוקה אחרי שדקרה את האצבע בנול, כי אישה שלא טווה היא כמו גוזל שטרם בקע מהביצה -

       "אז הם כן רוצים או לא רוצים שנשים ידעו לטוות? מפסיקה אותי אחת הסטודנטיות. זהו שזה לא או-או; זה גם וגם; מה שנקרא יחס אמביוולנטי - גולדי עושה תנועה של מגרשת זבובים מיואשת, מה שמוליד פרץ דקיק של צחקוקים, אבל אני ממשיכה לכרטיסייה הבאה; עכבישה מפיקה את הקורים מתוך הגוף שלה באקט של יצירת יש-מאין; ארכנופוביה, אם אתן זוכרות את הסרט של ספילברג, היא פחד מן האישה שיוצרת רשתות, האלמנה השחורה, הפאם פאטאל. הגלגול שלה, אני עוברת כרטיסייה, הוא הסורגות מול הגיליוטינה או באספת קיבוץ - שתיים מהנוכחות מחייכות אליי, מהנהנות - כאילו העולם מתהפך, הגברים כורתים ראשים, והן סופרות עיניים וסורגות גרביים, עומדות על משמרת היומיום הקטן והדבילי; משחקות אותה קוּל. יש לי עוד זמן?

       "עוד כמה דקות. בסדר; אז נעבור לעולם היווני; פנלופה, אשת אודיסיאוס, שמרה על העצמאות הרגשית, המעמדית והכלכלית שלה בעזרת הונאה שהתבססה על אריגה ופרימה. ליסיסטרטה ארגנה את הנשים לשביתת מין עד שהגברים יעבירו אליהן את ניהול המדינה 'כמו פקעת צמר זו', אני קוראת מן הכרטיסייה, 'כשהיא סבוכה, אנחנו אוחזות בה כך, ובכישור שוזרות בסבלנות מפה וגם משם, כך את המלחמה הזאת נתיר, אם רק תאפשרו'.

       "כמו 'ארבע אמהות', קורצת אליי צאלה, מה שמעורר צחוקים סביב השולחן - אני מרגישה שאני צוברת נקודות." (עמ' 272-274).

    יגיל: באשר לדמויות ההיסטוריות ברומן. נדמה לעיתים שאת בוחרת דווקא בזווית ראייה אזוטרית כדי לתאר מקרה היסטורי מרכזי הקשור לציונות, בחינת חשיפת פינות חשוכות באתוס הציוני באמצעות הספרות.

    אביגור-רותם: באשר לדמויות ההיסטוריות ליחס בין נשים וגברים. קודם כול, רציתי מאוד שתהיינה דמויות מן העבר ללא שום קשר לזהות מינית. זה מעין חלון, צוהר, או אם תרצה, חלון בתוכנת "חלונות" שנפתח ומאיר את ההווה ואולי גם את העתיד. אם זה מועיל או מעיב, יחליט הקורא ואת הקשרים האנלוגיים הוא יכול לעשות בעצמו. העבר תמיד נוגע באיזה עצב קצת חשוף בהווה. לא רציתי לעזור לקורא ליצור את הרציונל בכוח, למה דווקא קטע היסטורי זה בא כאן. זה נראה לי חיבור מאולץ. בקטע על תל חי, נקודת התצפית היא רק של דבורה דרכלר. מה שהיא ראתה, מה שהיא חוותה כמיטב הבנתי. ויתרתי על הרבה אינפורמציה כי דבורה לא ידעה אותה או לא יכלה לדעת אותה כיוון שנרצחה. אם הייתי כותבת את הקטע על תל חי מנקודת מבטו של יוסף טרומפלדור, מובן שהדבר היה נראה אחרת.

    גם נקודת התצפית בפרקים ההיסטוריים המסופרים על ידי גברים היא פעמים רבות אזוטרית. למשל, לואידור, ברצח בפרעות ביפו. לא רציתי לתאר את ברנר דרך נקודת התצפית שלו (אביגור-רותם מדברת על הדמויות ההיסטוריות של האתוס הציוני כאילו היו חבריה הקרובים, מודעיה ויקיריה, פשוט מקסים - ר"י). לואידור הוא דמות אזוטרית למול ברנר, הכול מתואר מזווית ראייתו, כך חשבתי שאוכל לתאר את ברנר מן הצד. ואיך הוא ברנר יוצא, תגיד אתה.

    יגיל: האמת, לא טיפוס נחמד במיוחד. איש קשה.

    אביגור-רותם: בדיוק. זה מה שרציתי. לא רציתי בשום פנים ואופן את המיתוס אלא איש סר וזעֵף, מר, עייף מהחיים, תוקפני.

    יגיל: אכן הצלחת. זה הרושם שנוצר.

    אביגור-רותם: עניינו של הרומן, בין השאר, הוא איך אנחנו מעבדים את הזיכרון, את העבר, ומתי הופכת המציאות לסיסמא המודבקת על טי-שירט. הרי זה בדיוק מה שרעננה הגיבורה עושה. מדפיסה אמירות על חולצות. גם תלוי מי מסלף את הדברים. "טוב למות בעד ארצנו", למשל, כנראה טרומפלדור אמר זאת בלשון לא מליצית, באופן אגבי, וברנר אחר כך טבע את האמירה הפומפוזית.

    כדי לכתוב את הספר ישבתי שעות בבית אהרונסון שבזכרון יעקב ובדקתי מסמכים תחת השגחה. יש מסמכים שלא מראים. עם זאת, הם ארכיון ציבורי ואסור להסתיר מידע. הרבה שנים רבקה אהרונסון, האחות הצעירה, הייתה מופקדת על הזיכרון דרך הארכיון. היא זו שעיצבה את הזיכרון של ניל"י. נאמר כך: היא האוצרת. היא כמובן הייתה מעורבת רגשית בכל הקשור לניל"י. אבשלום היה חבר שלה ארבע שנים. היו ביניהם מכתבי אהבה. היא נסעה עם אלכסנדר למצרים כדי ליצור קשר עם הבריטים. הבריטים לא שיתפו עִמם פעולה והם נסעו לאמריקה. בזמן הזה שרה חזרה ארצה. כעבור כמה חודשים היא, שרה, הוכנסה בסוד רשת הריגול ונקשר סיפור אהבה בינה לבין אבשלום. איך רבקה הגיבה על זה? איך היא הגיבה על כך שהיה רומן בין אבשלום לבין אחותה, שרה? ראה, זאת הייתה בגידה כפולה. זה מאוד עניין אותי. לשרה אף הייתה פרשת אהבים עם יוסף לישנסקי. אלה היו שני אנשים צעירים ותוססים החיים בהילוך גבוה אל מול פני המוות.

       "הוא אינו יודע מתי שקע בשנה טרופה. דפיקה על דלת החדר מקפיצה אותו. הוא מוציא את אקדחו מתחת לכר - אבל זאת שרתי, השבה מזכרון. היא מתישבת על פאת המטה. פלח ירכה מקרין חֻמו. זוז קצת, היא מנהמת, שלא כדרכה. היא מתיזה את נעליה מעל רגליה, פורשת את בהונותיה, נהנית בעליל מיחפותה. זוז קצת, היא כובשת עוד חלקת מִטה, פושטת ידה וטופחת על רגלו...

       "אח, שכזה אתה! היא קמה ממקומה במורת רוח. על מקומה באה צנה. היא יוצאת אל הגזוזטרא. חוזרת פנימה.

       "אחרי סֻכות כבר נעשה לנו מועדים לשמחה, הוא מרמז לה על בוא האופנסיבה שתביא סוף למלחמה.

       "ואם לא נחיה עד אחרי סכות? היא מטיחה בו פתאם.

       "הוא מתישב, גבו שעון אל הקיר. פניה לוהבים, עיניה מתנוצצות כמו בדמעות.

       "שרתי! הוא מושיט לה את ידו, שרתי, בואי הנה -

       "אין הוא שומט את ידו אלא מחזיקה באויר, ממתינה, מזמינה. שרתי עושה צעד. ועוד צעד. עיניה בעיניו. לא שמחות, אלא נואשות. קמות מפחד. שרתי! היא משעינה ברך על המטה ונותנת את ידה הצחורה בידו. הוא סוגר את אצבעותיו על כפה ומושכה מטה, אל מטת אבשלום - " (עמ' 486-488).   

    יגיל: מדוע בחרת בסוף לבצע מעין פנורמה על מספר נשים, גיבורות הספר, העוסקות בדברים הפשוטים, אפיית לחם למשל, מעין גירל פאוור שכזה הכתוב בשפה מליצית, ובכל זאת חתמת באמירה של ברנר "כל החשבון עוד לא נגמר".

    אביגור-רותם: הספר נחתם ביום ההולדת של צופקה, הסבתא הזקנה, האם הגדולה ובאינתיפאדה השנייה. חשבתי לעצמי איך אני נפרדת מהחומרים הרבים שאספתי באהבה. איזה קול מן הקולות יסיים את הספר. המשפט של ברנר מאוד התאים לי. היום של פרוץ האינתיפאדה בסוף הספר הוא יום ללא קטעים מן העבר. כל המשפחה נעה כמו במבצע צבאי בהווה. כן, בפירוש חשבתי על ברנר ב"מכאן ומכאן" ובחרתי באקט של אפיית לחם. "כל החשבון עוד לא נגמר" הוא משפט שמקשר עבר עם הווה ולוקח אותנו לאן? אין אנו יודעים. יש כאן גם עתיד. גם הסיפור של רעננה, בארי ורוחמה (האֵם של רעננה), שהוא מעין משולש רומנטי לא ממומש, ממשיך אחרי הרומן. גם הסיפור שלנו ושל הפלסטינים הוא בלתי נגמר. זה נפיץ ולך תדע מה יילֵד יום. אגב, אחרי קרב תל חי אפו לחם כמו בסוף הרומן. לאפות לחם זה משהו שמסמל המשכיות.

    יגיל: יצחק אוֶרבוך אורפז, סופר נערץ עליי, אמר לי שהוא אוהב את הפרוזה שלך, כי יש בה עוצמה עצומה של הקול הקולקטיבי הישראלי, שנשמע בעבר הקרוב בכִשרון שכזה רק אצל ס. יזהר. זו חתיכת מחמאה.

    אביגור-רותם: אני חשה שהקול הספרותי הוא גבוה כשצריך, נוסק מעלה, ואחר כך נוחת אט אט כמו שמשלחים יונה. ככה להגביה את השפה, ללחוץ ולשחרר, לעוף אל הקורא כמו היונים של מחתרת ניל"י שנשלחו להעברת מסרים.

    יגיל: מניין צץ הרעיון לַפֶּרֶק הנפלא על המשכב בגן תבלינים בין רעננה לבארי?

    אביגור-רותם: רציתי להשתמש בצמחי מרפא כי זה באמת "גירל פאוור", כוחן של נשים. האמת, בעבר זה היה כוחו של החלש. הן, הנשים, היו מתבלות את התבלינים, אבל בקיאות בצמחים הרעילים. רציתי להעביר את הנושא של העיבור של רעננה דרך אמצעי חושני, התבלינים. המציאות נתנה לי מתנה: סמוך לבית "יד הנדיב" ליד קברו של הברון, יש גן תבלינים שנקרא "גן הריחות", מיוחד לתלמידים, והוא נועד גם לעיוורים שיוכלו להריח ולמשש. הצמחים הם בגובה של שולחן והריח מעורר. שילוב של טקסטורה וריח. זה מקום מזמין, ארוטי ומגרה בטבע.

       "הנה שלט בצורת חץ: לגן הריחות. טלוש זכרה נכון; זה פה שמאלה. רחבה קטנה מרוצפת אבן, מוקפת בגדר אבן נמוכה. במרכזה ברֵכה עגולה עם צמחי מים. אור הפנס שלי רוקד כמו טינקרבל על פרגולה של עץ, שמתחתיה חצי גורן של ספסלים עשויים פס עץ פס אוויר פס עץ פס אוויר. איפה הגן. אולי בהמשך? אני הולכת לאורך גדר האבן, נוגעת-לא-נוגעת בה. מה זה? טינקרבל רוטטת על עשב לימון. זעתר. לואיזה. שתלו צמחי תבלין בערוגה מוגבהת מעבר לגדר כדי לאפשר לגעת בהם בהושטת יד, בלי להתכופף. נראה אם אצליח לנחש בחושך, מי זה מי -

       "הקוצני הזה הוא רוזמרין. צופקה הייתה חופפת לי בו את הראש כי הוא דוחה כינים. כשאימא הגישה פעם דג בתנור עם רוזמרין, לא יכולתי לטעום ממנו; זה היה כמו לאכול משהו שרוסס בקרצימֵת של ניקיטה -

       "עלים מחוספסים, נמוכים, מפיקים ריח לימוני. זאת מליסה; נגד עקיצות עקרבים, התקרחות, פחד גבהים וחלומות רעים. אני תולשת, ממוללת בין האצבעות, מציפה את עצמי בריח רענן.

       "רעננה?

       "אלוהים! מאיץ הוא צץ? איך לא שמעתי שהוא מתקרב?

       "מה קרה? נגמרה לך הסוללה? הקול שלו מחבק ומלא דאגה.

       "לא, אני רק בודקת אם אני יכולה לזהות את מה ששתלו כאן בעזרת חוש המישוש והריח.

       "זה גן העיוורים?

       "כן. אבל כשמתרגלים לחושך, מתחילים לראות. אם רוצים ללכת עם זה עד הקצה, צריך לעצום עיניים; תעצום רגע - אני תולשת נענע (לחיטוי פצעים, פתיחת דרכי הנשימה, הרגעת דרכי העיכול, הברחת עכברים) - מריח מה זה? - אני מקרבת אותה אל פניו.

       "נענע?

       "נכון - הנשימות שלנו מתערבבות - בעבודה קוראים לי נענע, כי הבוסית שלי גורסת שלרעננה יש ויברציות שליליות -

       "הוא סוגר על ידי שתי ידיים חמות. מקרב שפתיים לקצות האצבעות שלי, מבעיר אותן בנשיקות / נשיקות לחות, טועמות.

       "אני לא מרגיש שום ויברציות שליליות, הוא לוחש, אבל תקני אותי אם אני טועה -

       "הוא לא, לא טועה, אני מסתממת מן המגע המרפרף, המגשש, המבקש רשות, לא לוקח בכוח, לא כובש, בודק ומקשיב וטווה סביבי קורים של תשומת לב ורכות וממיס חששות וזורם לי בגוף ועולה לי לראש כמו יין חם עם ציפורן וקינמון שלא צומחים כאן אלא באינדונזיה או בציילון, כאן, הוא מקיף את מותניי ומוליך אותי אל ערוגת הריחות, אני מעבירה יד, תולשת ממוללת, מגישה לו להריח, לבנדר, הוא מזהה, לואיזה, אני עוזרת לו, מריחה קצת כמו אתרוג, וזה בזיליקום, הוא מבריח יתושים, אני עוזרת לו, ומעורר תיאבון, הוא לוחש לי אל תנוך האוזן...הוא מקרב אותי אליו, הזרוע שלי מתקפלת בינינו, המרווה בין שפתיי לשפתיו. אז זאת מרווה, הוא לוחש. אני מאשרת. אני מקבלת מרווה נקרעת, שפתיים רותחות, לשון חמה, הזרוע שלי נמחצת, רגע, רגע, רגע, אבל הוא לא שומע, הוא רועד כולו, לוהט, מתנשם, שולף את החולצה שלי מהמכנסיים, רגע, רגע, רגע!!" (עמ' 344-342).

    בחרתי במקום כביכול ניטרלי, בחוץ, שיעשו את הילד בחוץ, בטבע, אצל אלוהים, לא אצלו ולא אצלה. גם עניין העיוורון היה חשוב לי. הרי זה גן המיועד לעיוורים. הדמויות ברומן שלי לוקות בעיוורון במובן המטפורי. הן אינן רואות את מה שהן עצמן משדרות ואת מה שהזולת משדר אליהן. רעננה מנסה להדחיק ולהתעלם מן ההיריון ומגבלותיו. בארי אינו מבחין כלל בהיריון, ממש, באופן פיזי. הוא חושב שהיא חשה ברע. היא מחכה שהוא יראה, אבל הוא לא. היא אינה רואה שהוא אינו רואה. זה גלגל העיוורון והוא משתלב לי עם מה שציינתי כבר על הזיכרון. זה האחרון מגיע אלינו מסולף ומעובד ואנחנו עיוורים לחלק מן העבר. למשל, קרב תל חי עונה על הקריטריון הזה של עיוות הזיכרון. אחרי קרב תל חי ננטש המקום לחצי שנה, כלומר מכרו לנו סיפור קצוץ זנב ואנחנו קנינו את זה. תל חי לא הייתה בידינו. אנחנו נסוגונו. יש לנו נקודה עיוורת לגבי הזיכרון הזה. הזיכרון הזה קשור בפסל "האריה השואג" של אברהם מלניקוב בבית הקברות של כפר גלעדי. רעננה מצלמת את הפסל. רואים שיש לו סדקים, שהוא עלול להתפורר. במלחמת לבנון השנייה חששתי שהאריה יופגז. אני גרה בגליל וספגנו הפגזות. לצערי, קרה אסון עוד יותר נורא, קבוצת המילואימניקים שנהרגה לא הייתה רחוקה מן האריה. ביקשתי להעביר בספר מצב של דריכות, בעיקר לקראת סופו.

    יגיל: האם לדעתך רומן טוב חייב סיפור אהבה מרכזי בתוכו, אחרת יאבד המחבר את הקורא.

    אביגור-רותם: לא. רומן לא חייב סיפור אהבה בתוכו. נקודה. כאן, ברומן, רעננה צעירה ובארי מבוגר ממנה בשנות דור. זה עזר לי לחדד את הפער ביניהם. על הפער המגדרי נוסף הפער הגילי. עניין אותי גם החיזור שבינו לבינה, קודים שכביכול נפגעו והשתנו בעקבות ההיבט המגדרי, החששות ההדדיים של הדמויות המרכזיות: בארי, רעננה, אמא של רעננה הפוגשת את בארי ואינה יודעת כי הוא מצוי בקשר עם רעננה. בארי עצמו שמנסה להתעדכן כל הזמן דורית באמצעות בתו תמנע, שהיא פמיניסטית רושפת. בארי ורעננה הם בעולמות שונים לגמרי וזה עזר לי לחדד את הקולות.

    יגיל: האם את יכולה לאפיין את הרומנים הקודמים שלך, להבדיל ביניהם?

    אביגור-רותם: ברומן הראשון, "מוצרט לא היה יהודי", בדקתי את הקשר בן האמנות לחיים. החששות והלבטים מה להעמיד בראש סדר העדיפויות. האם להקדיש עצמך לאמנות? אולי תמצא עצמך עומד בלי מטרייה בגשם? מי אמר לך שאת אמנית? יש כאלה עיוורים ומתיימרים ואז הם קירחים מכאן ומכאן. הרגשות האמביוולנטיים הללו שודרו אצלי בבית. מצד אחד הערצה לאָמן, מצד שני ספקנות לגבי ממשות מעשיו בעולם. הרומן מתרחש בדרום אמריקה בדורות קודמים, בעבר.

    ברומן השני, "חמסין וציפורים משוגעות", החלטתי שמספיק עם דרום אמריקה. אני רוצה ישראל של כאן ועכשיו. נמאס לי מסאגה של משפחות גדולות וריבוי דמויות כמו ברומן הראשון. רציתי חתן רווק ויתום כמו שאמר בשעתו ראש הממשלה לוי אשכול. וכן הגיבורה שלי ברומן זה היא רווקה, בלי משפחה, בלי ילדים. בעצם רציתי לכתוב ספר על שום-דבר. על מזג האוויר. אבל יש לה זיכרונות. מראות. יש זוג עיניים ומוח חושב. אפילו אין לה בן זוג. יש ריבוי מצלולי ברומן של האות חי"ת בשמות הפרקים ובכלל. החי"ת המבוטאת היא עיצור הכי ישראלי בעיניי, למרות שאנחנו הוגים אותה כביכול לא נכון, שלא על פי המסורת, לא מן הגרון, אבל הוא מתאים לנו. רציתי דמות כביכול בלי שורשים שלא הייתה הרבה שנים בארץ. שאז לא ראתה אותנו ועכשיו רואה ומבינה. עכשיו היא חוזרת. אולי אפילו דמות של לא שם לא כאן. הרי היא הייתה באוויר, דיילת. היא ציפור, כמו הציפורים בגינה. לא רוצה לרדת לאדמה. רציתי רומן מאוד ישראלי, עד גרוטסקה. אבל נוצרה עלילה. ככה זה ברומן. נכנסה השואה אל תוך הספר דרך הדוקומנטציה מן העבר. הישראליות עניינה אותי, קולותיה. זה ספר סנסואלי של דקויות מקום.

    מה שעניין אותי ב"אדום עתיק" את זה אתה כבר יודע.

    יגיל: מה באשר לספר הבא. את מוכנה לגלות לי טפח?

    אביגור-רותם: אני בפסק זמן. 'פוס' מוחלט. אני מרצה על הספר. מבחינתי עוד "אדום עתיק".

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      מאא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין