פעם בחיים (אולי פעמיים) זה יכול לקרות.

כל מה שחשבתי, כל מה שקיוויתי, כל מה שחלמתי, כל מה שהטפתי לו במשך שנים, מוצא את מקומו, מתרחש לפתע, במקום הכי פחות צפוי. נינט טייב, חורף 2009, מגשימה את החלומות הכי כמוסים של כל אמן באשר הוא: להשתנות, לגדול, לצמוח לתוך עצמה, להיות נועזת, פתוחה לקבל אליה את העולם, לתת לעצמה הזדמנות חד פעמית להמציא את עצמה מחדש.

ביום חמישי, אתמול, בין 5 בבוקר ל-7 ורבע, כתבתי את המאמר הזה. האזנתי לנינט, הייתי איתה, נכחתי בחייה, הבנתי אותה, קיבלתי את מי שהיא, נתתי לה מקום, אהבתי. פשוט אהבתי..

וזה מה שיצא.

(והתפרסם אמש ב"גלובס". מאז, האדמה סביבי רועדת).

נינט טייב

"העיקר שכולם מרוצים / המדפים שלה תמיד ריקים" ("עבדים", מלים ולחן: נינט טייב)

שמעתי מאות תקליטים ישראלים בימי חיי. היו בהם כאלה שעצרו את נשימתי או סחטו ממני דמעות של התרגשות. אבל זה, דווקא זה, מעורר ההשראה מכולם. הוא מתעד בבהירות, שיר אחר שיר, דקה אחר דקה, צעד אחר צעד, את ההתפתחות האישית, ואת הנסיקה האמנותית, של יוצרת שהלכה כנגד כל מה שהיה לה, והובטח לה, אהובה ונערצת, מקובלת ופופולארית, היא בעטה בכל זה וספגה בתגובה קיתונות של לעג, הרמות גבה וזלזול, כדי למצוא את השפה שלה, את הייחוד שלה, את הקול שלה, את עצמה. נואשת, מהוססת, מתייסרת, תזזיתית, כועסת, חשופה, ללא איפור, בלי הגנות, טמירה כבר לא תעזור לה כאן, נינט טייב מציגה לנו, לראשונה, את נינט טייב, אשה. קבלו אותה בבקשה במחיאות כפיים סוערות. תנו לה חיבוק חם ואוהב. מגיע לה.

התקליט הראשון של נינט, דיסק הבכורה שלה עצמה, יוצא לאור רק כעת, חורף 2009. והוא עמוק ומורכב, כבד ותובעני. הוא מושך אותנו אל המקומות הכי נסתרים שלנו. הוא מבקש שניפגש עם מי שאנחנו. הוא דורש מאיתנו להתמסר לו לגמרי. להקשיב לו שוב ושוב כדי להתמודד עם התמלילים האישיים מאד, לפענח את הלחנים המתעתעים, להתפעם מהנגינה המצוינת ומההפקה המוסיקלית המשובחת של חברי להקת רוקפור, שעוטפים את נינט בזהירות, בקפדנות, ברוק סוחף, מתנער, פסיכדלי במהותו, נשכני וחד בקצוות, מנסר את הלילה ומתערסל לקראת השחר שיבוא. הוא נינט, לגמרי נינט. ונינט, איך שלא תסכלו עליה, היא אנחנו.

הביצועים שלה מושלמים, לא מצאתי מלה אחרת לתאר את השימוש המסעיר שנינט עושה בגופה. הקול שלה מלטף ב"כדור פורח" (ויגרום לכם להתייפח כשהיא תשיר לכם "אין סיבה להתעצב"). הקול שלה כואב וצוחק וצועק חליפות ב"כלב" הדורסני, הומאז' מייבב לצ'רצ'ילים ששורט ומכאיב ממש כמו ניינ אינץ' ניילז. הקול שלה משתעשע ומתיילד בסוף "יקינטון". ועם זאת, הוא מפוכח ומחובר ביצירת המופת "כך היה תמיד", חמש דקות של פרוגרסיב רוק שישנו סופית את כל מה שחשבתם עליה. הקול שלה הוא היא עצמה. מה שאתם שומעים זה מה שאתם מקבלים. מה שיש זה מה שיש, ואין מה להביט לאחור. זה לא רלוונטי יותר. "קומוניקטיבי" הוא אלבום רציני, נועז, של יוצרת מעולה שמעמת אותנו עם כל מה שחשבנו על רוק ישראלי. אז הנה, רוק ישראלי יכול להיות עדכני, ישיר, חודר לעצמות, ולעשות את כל זה בעברית יומיומית ופשוטה. תקשיבו לנינט ולמארינה מקסימילאן בלומין, עוד הבטחה שמתגשמת, שרות, מפטפטות, מלחששות יחד, בדואט האהבה "בשקט הזה", שמושך לרגעי פולק-רוק קסומים משנות ה-70, ותתחילו להבין למה אני מתכוון.

הבחירה של נינט כשותפים לדרך בחברי רוקפור ברוך בן יצחק ומרק לזר, שהלחינו איתה את הטקסטים שכתבה בעצמה, לא היתה יכולה להיות אחרת. התשוקה שלהם מתלכדת עם התשוקה שלה, הבגרות שלהם תומכת בפראות שלה, העושר המוסיקלי שלהם מאפשר לה לבקוע, והתוצאה מונחת לפניכם בכל רגע ורגע של "קומוניקטיבי", כותרת מחוכמת שסותרת את עצמה ומסתירה מאחוריה אלבום מסעיר, מרתק ויוצא דופן בכנותו. התעוזה, אין בכלל ספק, השתלמה. 

ברוכה הבאה.

"ואין מי שיציל / אין מי שיציל, מי שיציל / אותי / עכשיו" ("שני מעברים")

 נינט טייב - קומוניקטיבי. 52 דק'. הליקון  

ציון: 9.5