לפעמים הם אומרים לי שאני מדהימה. קצת מוזרה, אבל מדהימה. 

וה"מוזרה" הזו מובילה אותי לכל מקום אליו אני הולכת. " את מוזרה מדליקה כזאת, את", הם אומרים לי.

הם לא מבינים שמאחורי החיוך הענק, הצחוק המתגלגל, המיניות והעוצמות, מסתתרת לה ילדה קטנה, רגישה עד כאב, שרוצה שיאהבו אותה ללא גבולות. זה הכל. זו המהות האמיתית שלי.

שניים או שלושה גברים בחיי, גרמו לי להרגיש באמת אותה ילדה אהובה ומחובקת. אותה ילדה שיעשו למענה את הכל. הכל.

הם גרמו לי לחוש מהי אהבת אמת. מהן תעצומות הנפש האוהבת, המאוהבת, הדואגת כל-כך.

והיו לי יותר משלושה בני זוג בחיי, אבל רק אלה, נגעו בליבי כמו שתמיד חלמתי. 

ואחרי שנגעו, נגעתי גם אני, ואז קרה משהו שעצר הכל. סיים הכל. הפיל למציאות שבה אני לבד.

ואני לבד ואני אוהבת לבד, ואני צריכה לבד ואני רוצה את הלבד הזה, אבל רק חלקיקים ממנו. מאסתי בכולו.

אני רוצה אהבה. אני צריכה אהבה. אני מוכנה לאהבה. 

והרגישות שבי יכולה לגרום לי לבכות מפרסומת, והרגישות שבי יכולה לגרום לי לנסוע באמצע הלילה לחבק אדם אהוב, והרגישות שבי גורמת לי לכתוב ולשיר ולאהוב ללא גבולות.

ואני לבד.

בינתיים.

מקדישה את הפוסט הזה לך, יקרה ואהובה.

את יודעת. אנחנו שתינו מאותו הכפר.

כפר האהבה.