נתתי לך הזדמנות להכנס שוב לחיי. עם הרבה הגנות ומגננות וחששות גדולים נכנסתי לרכב, מסתכלת על הגבר שלקח את הלב שלי וריסק אותו לחלוטין. אותו גבר שהרס את כל האמון שנתתי, ששיקר לי במצח נחושה. ונתתי לך הזדמנות לדבר, להסביר. עברו כמה חודשים מאז, אני פחות פגועה, פחות כועסת, המשכתי הלאה.

ההתחלה היתה קלילה, כאילו מעולם לא קרה כלום והכל קרה. היה מתח באויר, שנינו ידענו שזה יגיע, שנדבר על מה שקרה, אבל העדפנו לשתוק. בסוף אני שברתי את הקלילות וביקשתי שתדבר.

נתת את כל התשובות שרציתי לשמוע, את ההתנצלות, את לקיחת האחריות, את הכאב. ושמעתי את כל מה שלא רציתי, את כל הרגשות שקיימים, את התשוקה שנותרה, את החרטה הגדולה על שאתה איתה ולא איתי. ולא רציתי לשמוע את כל אלה. ידעתי לאן זה יוביל אותי.

ולא נתתי לך את כולי. לא נתתי את גופי, את נשמתי. נתתי את סליחתי. מצאתי בי מקום של סליחה והבנה למרות הקושי הגדול. ואת הפתח הזה אני שומרת קטן, שמור היטב, שלא יתרחב ויתן לך אפשרות להכנס עמוק מידי לחיי.

כן, אני מתגעגעת לרגעים שלנו יחד. אני מתגעגעת לקפה בשלוש לפנות בוקר, לבירה בפאב ליד הבית שלי, שנינו בוחנים את האנשים, צוחקים; אני מתגעגעת לחיבוק שלך ולחיוך שהעלת בי כל פעם שהתראינו; אני מתגעגעת אליך.

אבל אתה איתה עכשיו, מלטף אולי את הבטן ההריונית שגרמה לך לבחור בה ולא בי, ישן איתה ולא איתי. ואני המשכתי הלאה, יוצאת ומכירה, לא כועסת כמו קודם, שלמה יותר ומודה על החוויה שחיזקה אותי ונתנה לי להכיר עוד רובד בי.

אל תגרום לי להתחרט על זה שהסכמתי לקבל אותך שוב בחיי. תן לי להנות מהחברות שאנחנו בונים מחדש ואל תפגע שוב באמון שלי. בבקשה. כי על זה לא אסלח יותר, ולא אמחל יותר ולא תהיה יותר דרך חזרה.