לנכדתי החדשה, בתי בקשה ממני לבחור בין 2 שמות, אלה ויעל.

כהרגלי, באסוציאציות לחיים, דילגתי על המיידי והלכתי הרחק לבחרות, לתקופת ההורמונים. ושם מצאתי רק יעל שאהבתי. אלה לא היתה שם.

..

אז הודעתי בחירתי בבקר, ובלילה פגשתי בחברים, וסיפרתי סיפור בחירת השם.

מייד חטפתי הארה, שאני במהלך משפטי מתיש ומייגע בגלל ש"יעל" אחת כיסחה אותי. ונזכרתי: 

הודיעה לי בדרמטיות, שלהבדיל מנישואין, "בגירושין צריך רק צד אחד", "איבדה את האמון בי", רק מאחורי גבי, ונעצה בי כשאני רדום ממחלה ותרופות חדשות.

אז נזכרתי בסיפור המקראי,  איך יעל כיסחה את סיסרא.

(וגם בסיפורי יש דבורה נביאה וברק בן אבינועם)

..

אז התגברתי בזכות כשל הזכרון הקצר . איזה כיף. 

יש יתרונות לגיל.   

........................  

יעל אשת חבר הקיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יעל הורגת את סיסרא

יעל - פסיפס בכנסיית דורמיציון שעל הר ציון.

יעל אשת חבר הקיני היא דמות מקראית המוזכרת בספר שופטים פרק ד' כמי שהרגה את סיסרא במלחמה שעשו עימו דבורה הנביאה וברק בן אבינעם.

יעל הייתה אשת חבר משבט הקיני, שנחשב תמיד כמקורב לעם ישראל, עוד מימי משה.

בימי השופטים ישב שבט הקיני בצפון הארץ, באזור הקרבות שבין ישראל ובין יבין מלך חצור, והיה שלום גם בין יבין מלך חצור ובין שבט הקיני. חבר פרש משבט הקיני, וכנראה הסתייג מהתמיכה הבלתי מסויגת שלהם בעם ישראל (שופטים ד' י"א). כשניגף צבאו של סיסרא מפני דבורה וברק, סיסרא עצמו נס עד לאוהל יעל שיצאה לקראתו ופיתתה אותו לבל יחשוש להיכנס לאוהלה ("סורה אדוני סורה אל תירא"). יעל קיבלה את סיסרא בסבר פנים יפות, והציעה לו חלב למרות שביקש רק מים ("מים שאל, חלב נתנה"), וכיסתה אותו בשמיכה. כאשר נרדם נעצה יתד ברקתו והרגה אותו. מותו של סיסרא היה התגשמות נבואתה של דבורה על פיה ברק לא ייהנה מתהילת הניצחון על סיסרא ("הלוך אלך עימך, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא").

מן המקרא לא הובהר מה היה משקלו של מעשה יעל בהכרעת הקרב לטובת ישראל. מצד אחד לפי התיאור הסיפורי המלחמה כבר הוכרעה לגמרי ואפשר לראות בו מעשה נקמה גרידא, אך מצד שני להריגת המצביא החשוב והדומיננטי היו השלכות עתידיות לגבי בניין וארגון כוח צבאי חדש של המלך יבין והמשך העימותים עם ישראל. העובדה שהתנ"ך מחבר בין הריגתו של סיסרא לבין הכנעתו של יבין (שופטים ד' כ"ג), וכן דבורה בשירתה עושה חיבור בין הריגת סיסרא לבין השקטת הארץ לארבעים שנה (שופטים ה' ל"א), מלמדת כי סיסרא היה איש מפתח בצבאו של יבין, ולאחר חיסולו לא נמצא לו מחליף הולם, דבר שגרם לירידת כוחה של העיר חצור.

לעומת התיאור המינורי של מעשה יעל בפרק ד', שירת דבורה הינה שיר הלל ברור ומובהק ליעל. המקום המוקדש לה בשירה גדול בהרבה מהמקום שמוקדש לברק המצביא. במעשה של יעל יש השלמה למצביאותה של דבורה בקרב, שיש בו מקום מרכזי לנשים, בעוד דבורה היא מצביאת הקרב, יעל היא הלוחמת המובחרת שמצליחה לחסל את המצביא הראשי של האויב במבצע מסוכן והתנדבותי, על רקע ההשתמטות הגדולה של רבים משבטי ישראל. בספרות החיצונית מתואר שלאחר מעשה זה חבר הקיני מגרש את יעל אשתו. לעומת זאת בתרבות היהודית יעל הפכה לגיבורת תרבות ודגם חיקוי. השם יעל הינו עד ימינו אלו שם פופולרי אצל יהודים.

סיפור יעל וסיסרא מראה שכאשר גברים אינם ממלאים את תפקידם הראוי, נשים יכולות למלא את החלל שנוצר בדרך לא פחות טובה, ולהביא לניצחון מוחץ שלאחריו משתררת שלווה לתקופה ארוכה. הביקורת שבסיפור מאוד מחודדת. אנשי ישראל שהיו מחויבים לצאת לקרב השתמטו ממילוי חובה זו, ובמקומם יעל שהייתה קינית, שלא הייתה לה שום מחויבות בסכסוך בין ברק ליבין, התנדבה וסיכנה את עצמה ואת גורלה ולכן זכתה ששמה יונצח באופן כזה בדפי ההיסטוריה היהודית.

[עריכה] היבטים ארוטיים בסיפור זה

הן חז"ל והן החוקרים של ימינו מוצאים היבטים ארוטיים מובהקים במעשה זה.

ראשית ביציאתה של יעל אל מחוץ לאוהלה (ודורשים זאת ממעשה דינה בת יעקב שיצאה מאוהלה ונפלה למשכב עם גוי). לאחר מכן בהזמנת סיסרא אל אוהלה (כעין הזמנתה של אסתר להמן אל המשתה שנאמר בו לאחר מכן "והמן נופל על המיטה"). בתלמוד ובמדרשים החלב שהשקתה אותו יעל לא היה אלא חלב אשה (תלמוד בבלי, מסכת נידה נה עמוד ב').

כמו כן לחלב יש תפקיד נוסף והוא לשכר את סיסרא כדי להקל מאוחר יותר את מלאכת ההריגה. החוקרים מוצאים ראיה לטענה זו מהפסוק בשיר השירים "שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים" כמו כן מציעים החוקרים עוד ראיה לטענה שאומנם היה משכב ביניהם בכך שכיסתה אותו בשמיכה (על פי אחד ממדרשי חז"ל שדורש את "שארה כסותה ועונתה" ככולם מצביעים על חובת המשכב).

כמו כן התלמוד במסכת יבמות (קג עמוד א') ובמסכת הוריות (י עמוד ב') אומרים זאת במפורש "אמר רבי יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום שנאמר 'בין רגליה כרע, נפל, שכב, בין רגליה כרע נפל, באשר כרע שם נפל שדוד." (שבע הבעילות כנגד שבעת הפעלים בפסוק).

חכמי התלמוד ראו כדבר לגיטימי ואף מבורך שימוש במיניות אישה על מנת להביא הצלה לעם ישראל. ואמרו בהקשר של יעל ותמר, "גדולה עבירה לשמה, ממצוה שלא לשמה". (בבלי, הוריות י' ע"ב, נזיר כ"ג ע"ב)

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יעל וסיסרא

• תבורך מנשים יעל, באתר מקראגשר