ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
אונס הוא תמיד סיפור קשה. מאז אותם ימים תמימים שלי באוניברסיטה, קראתי על מעשי אונס רבים שהתרחשו בהיסטוריה ובמיתולוגיה (ותוארו באמנות). אפשר אפילו לומר, שתקופות ארוכות בהיסטוריה אונס היה מעשה שבשיגרה. הווה ידוע הוא, שרומא עצמה נוסדה בזכות האונס של הנשים הסאביניות ע"י רומולוס ואנשיו, כי לא היו להם נשים אחרות בכדי להעמיד דור חדש.... וכל מלחמה נגמרה עם אונס הנשים, לא רק כפריקת היצר של החיילים המשולהבים, כמוצאים שלל רב, אלא כאקט פוליטי של שליטה ורמיסת הכבוד של הגברים שנכנעו בקרב.
אולם האונס הזה הוא שונה. כי הוא התרחש בתוך בית שאמור היה לתת לאותה אישה ביטחון, בידי אדם שאמור היה לשמור על כבודה, כשהיא באה לבקר את אחותה. הכנסת אורחים ביוון (Xenia – קסניה) היא אחת מעמודי התווך של התרבות היוונית, ממש כמו אצל הבדואים. לכן, חילול הכבוד, שלא לדבר על פגיעה, באחד האורחים, היה טאבו שאסור היה לעבור עליו. אולי בשל כך אפשר להבין את הנקמה הכל כך זוועתית לה זכה אותו גבר שהעיז לאנוס את אחות אישתו, בביתו שלו. נקמה מאוד מזוויעה, בכל קנה מידה, אך אם חושבים על זה, אם אנסים היום היו מקבלים עונש חמור כמוה, אולי פעולות כאלו לא היו קורות כל כך בתכיפות.
ועוד דבר, אני כותבת את הפוסט הזה בעקבות יום האלימות כנגד נשים שצויין לפני כמה ימים (טוב, אצלי הכל בדילאיי) ואחת המסקנות הכי חשובות שלי היום מהסיפור המיתולוגי הזה היא, כמה חשוב שיש למי לספר. כמובן שאלימות כנגד נשים היא לא רק אונס, אלא יכולה (מה שלרוב קורה) להתבטא גם באלימות מילולית או נפשית, ועצם העניין שיש לאותה אישה מישהי קרובה, לפעמים חברה, לה היא יכולה לספר את כל הסודות הכי כמוסים שלה, לשתף אותה באותן מצוקות ולראות לפעמים שהיא אפילו לא לבד, הוא הדבר הכי חשוב בדרך לשינוי המצב (קודם כל הנפשי). רעות בין נשים זה דבר נפלא. למדתי זאת בעיקר השנה, ועם כל כמה שאנחנו אוהבות גברים, אין מה לעשות, אישה אחרת תמיד תבין אותנו באופן הכי עמוק שאפשר.
עכשיו תקחו נשימה עמוקה, כי את סיפור הזוועה הזה אפילו באמנות כמעט לא תארו. הסיפור הוא על פילומלה (Philomela), בת מלך אתונה, שאחותה פרוקנה (Procne), נישאה לטראוס מלך תראקיה (צפון יוון של היום) הווה אומר ברבארי (עבור היוונים). היא הובאה ע"י המלך לשהות במחיצת אחותה, אך הוא חמד אותה כבר בדרך. כשהגיעו לארצו הוא כלא אותה במבנה מבודד ואנס אותה שם שוב ושוב. הוא גם עקר את לשונה כדי שלא תוכל לספר את דבר נבלתו. פילומלה, בודדה בכלאה, לא יודעת קרוא וכתוב, ארגה את סיפור תלאותיה באריג (שטיח או גלימה) אותו שלחה באמצעות שפחה לאחותה פרוקנה. זו קראה את הסיפור הנורא שנרקם באריג ולא חשבה עוד אלא על נקמה. בחגיגות הבקכאנליה שנערכו בלילה, אז מותר היה לנשים צאת מביתן (ולהתהולל, אבל זה סיפור לפוסט אחר), עלה בידה לשחרר את אחותה מאותו מקום מבודד. לאחר ששבה איתה לארמונה, היא בישלה לבעלה ארוחה ורק לאחר שהלה השביע את רעבונו היא סיפרה לו, כי אכל את בנו שלו (שלהם) איטיס. בו בזמן, מיהרה פילומלה אל תוך החדר והטיחה באיש שהתעלל בה את ראש בנו. טראוס הסתער בזעם על שתי הנשים בחרב שלופה, אך הן נמלטו בעזרת כנפיים, שהצמיחו להן האלים.פילומלה הפכה לזמיר ואילו פרוקנה לסנונית. גם הרודף הפך לציפור – דוכיפת, ועד היום הוא נושא על ראשו עטרת נוצות בדמות קסדה ושולף את מקורו הארוך עד מאוד כאילו היתה חרבו. (אובידיוס, מטמורפוזות, ספר שישי, 441-670, אך סופר קודם ע"י סופוקלס במחזה שאבד).
בתמונה למעלה מתוארות פילומלה ופרוקנה, בעולם שכולו טוב. שימו לב לרעות ולקירבה המודגשת בין הנשים. הציירת היא אליזבט בוגרו (Bougeureau), ציירת אמריקאית מאמצע המאה ה-19, שהיתה אחת הנשים הבודדות בעולם שכולו גברי. היא נסעה לפריז, שם למדה באקדמיה והיתה האמריקאית הראשונה שהציגה ב"סאלון של פריז" את יצירותיה ואפילו קבלה מדליה. היא נשאה לצייר שהיה גם המורה שלה, אדולף בוגרו ועודדה ללא הרף נשים להמשיך ליצור.
John William Waterhouse, Lady of Shalott, 1916
בתמונה כאן מזוהה הדמות לעיתים כארכנה (לא קשורה לסיפור שלנו), הנערה שידעה לארוג כה יפה עד שניהלה תחרות עם האלה אתנה בכבודה ובעצמה. ההשראה העיקרית לדמות שבציור היא הפואמה של Alfred Tennyson: ,The Lady of Shalott בכל מקרה, בציור ניתן לראות נהדר איך אפשר לרקום תמונה שלמה בתוך שטיח, שהוא סיפור בתוך סיפור, בתוך סיפור. |
רמי...
בתגובה על תמונת שומר המסך שלי:
cogito sum
בתגובה על מה בין הצלפה ליום האהבה?
ariadne
בתגובה על פרחים בצלחת - ג'ודי שיקגו, ארוחת ערב - הצלחת של ג'ורג'יה אוקיף
gazuri1
בתגובה על הפוסט הראשון שלי: למה אריאדנה?
במקוםאחר
בתגובה על שקט על פני מים סוערים // 2 - הפייטה
אוהד שקד
בתגובה על כפל המשמעות בקפל הבד / אורגזמה "בשם האלוהים"
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
בחירות |
מזג אוויר |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות סרטים |
סרטים חדשים |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
לונדון 2012 |
ספרים
|
תגובות (83)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אכן הרוע ניצב כל ההיסטוריה במלוא כוחו
התקדמנו בטכנולוגיה, באלפי שנה, בשליטה על היבשה, הים והרוח
אבל תכונות האדם ,כישוריו, ורגשותיו לא השתנו כולל רוחו
ההבדל הזה בין "הרגליים/ידיים והלב" היכולות והפיגור הרגשי בו נשארנו ,לא עוצר לרגע
הוא אפילו קצת מפחיד, ומראה שכל יום הפער גדל, כי אין לנו דרך לשפר רגשות.
שכספיר אמר בהמלט : שאין דבר טוב או רע, רק מח האדם עושה זאת.
האש יכולה לחמם את הבית, או לשרוף אותו, תלוי בשימוש.
היום אחמניג'ד כזה יכול לרצוח עיר, פעם נבלים דומים יכלו להרוג "רק" אלפי אנשים.
לצערנו עוצמת הרוע גדלה ביחס ישר לטכנולוגיה...שניצבת בידי אנשי הרשע..
שמעון
אולי המתכנן .. יתקן
איזה סיפור מדהים..
נוקב ..
הרגיש לי..
במיתולוגיה של ספרד, הכיבוש הערבי של ספרד (בשנת 711) נבע מבגידה של הדוכס יוליאן, מושל העיר סאוטה, במלך הספרדי. הבגידה הזו היא תוצאה של נקמה של יוליאן במלך רודריגו, שלפני כן נתן את עינו בביתו של יוליאן, שהתחנכה עם יתר בני האצילים בחצר המלך, בזמן שהיא התרחצה במעיין, והוא (המלך) היה שיכור.
סיפורים מופלאים שכתובים בספרי ההיסטוריה הערבים של ספרד שהשתמרו להפליא.
ציורים יפהפיים.
חבל שלא ציינת את שם הצייר שצייר את הציור של הרוקמת.
כתמיד אני נהנית לקרוא מה שאת כותבת, וגם לומדת.
יהודית
חסרת מילים אנוכי. פוסט מדהים! תודה!
http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1329019
אינציקלופדיה מהלכת :)
כיף ללמוד ממך. באמת אין כמו אחוות נשים.:)
לגבי קורבן הילד, כתבתי בנוגע לכך תגובה כאן בפוסט.
ולגבי טראוס, כן, במיתולוגיה היוונית, לכל מיתוס יש תמיד מספר גרסאות.
תודה.
שוב הצלחת ליצור עניין בהבטים קשים, חברתיים וחשובים בדרכך וכתיבתך המעניינת.
והציורים המצורפים, פותחים צוהר נפלא.
תודה יקירה!
תמר
קורבן הילד מצמרר ומעורר מחשבה מאיפה זה בא, כך שתופס מקום במיתוסים רבים.
על פילומלה מצאתי שפרוש שמה: אהבת (פילו) שירה (מלוס), וזה אכן מתאים לזמיר.
על טראוס מצאתי בספר שאצלי שהפך לנץ וזה נשמע מתאים (ואפילו הוגן כלפי הדוכיפת ציפורנו הלאומית).
ואת - מגישה נפלא
פוסט מחכים
מעשיר
משתלב למציאות
ומיפה את העין
באשר לידידיות בין נשים..
מקסים אמרתי?
אפרת*
האלימות הינה כוח מאוד חזק ולרוב לא בר שליטה
מצד אחד מרתיע ומפחיד ומצדו השני מרתק ומסקרן
תודה על השיעור
עד מתי יתגלגל גלגל האלימות ואין עוצר ?
ועוד דבר, אני כותבת את הפוסט הזה בעקבות יום האלימות כנגד נשים שצויין לפני כמה ימים (טוב, אצלי הכל בדילאיי) ואחת המסקנות הכי חשובות שלי היום מהסיפור המיתולוגי הזה היא, כמה חשוב שיש למי לספר. כמובן שאלימות כנגד נשים היא לא רק אונס, אלא יכולה (מה שלרוב קורה) להתבטא גם באלימות מילולית או נפשית, ועצם העניין שיש לאותה אישה מישהי קרובה, לפעמים חברה, לה היא יכולה לספר את כל הסודות הכי כמוסים שלה, לשתף אותה באותן מצוקות ולראות לפעמים שהיא אפילו לא לבד, הוא הדבר הכי חשוב בדרך לשינוי המצב (קודם כל הנפשי). רעות בין נשים זה דבר נפלא. למדתי זאת בעיקר השנה, ועם כל כמה שאנחנו אוהבות גברים, אין מה לעשות, אישה אחרת תמיד תבין אותנו באופן הכי עמוק שאפשר.
תודה על הפוסט החשוב הזה
כתבת כהרגלך בקודש בצורה
מרגשת ביותר!
שלך בהערכה רבה,
גרטה*
דנה יקרה,
כתמיד הצלחת ללמד, להעשיר ולחלוק מידיעותייך המופלאות באופן מרתק, נושא בהחלט אקטואלי לאור פרשת הימים האחרונים של האונס המזעזע של הצעירה שחשוד בו אחד ממאבטחי הרמטכ"ל , שלא נדע...
* לבשורות טובות ולימים יפים שבדרך...
עדית הטיבה לתאר !
דנה יקרה,
תודה על השיעור המאלף במיתולוגיה ובאמנות, אני תמיד רווה נחת והנאה כשאני קורא את רשימותייך בתולדות האמנות והסברייך המקצועיים כל כך.
באשר לעבירת האונס, אני בדעתך,זו עבירה חמורה ונבזית המנוגדת למוסר ולתרבות ועם זאת לא מפסיקה ללוות את המין האנושי משחר קיומו. אני בעד סרוס פיזי לכל אנס מורשע למרות שאיני סבור שאפילו עונש כזה יעלים את העבירה מן העולם. ומוכר הסיפור האמיתי שבאנגליה היה נהוג פעם עונש מוות בתליה לכל כייס שנתפס. ומספרים שבכל הוצאה להורג שהתרחשה בככר העיר היו הכייסים מנצלים את ההזדמנות של התקהלות ומכייסים את הצופים בתליה להנאתם (גם של אלו וגם של אלו...).
דני.
פוסט כתוב ניפלא ומעניין :-)
מענין וברור, כמו תמיד.
מירה
אוי ווי מי לחש דווקא מתאים לנו ,
להוציא אותו מהר מהכתה !
--------
יופי של פוסט ואני חשבתי כי שמו דו כי איכפת
*
חן חן
גם סיפור מזוויע את מצליחה להעביר בעדנה רבה, בלווי תמונות שמשכיחות או לפחות מנסות להדחיק, את הזוועה.
תודה יקירה
איזה כייף שאת כאן!*
התמונות והסיפור מופלאים-ואני חשבתי שרק בימינו מסוכן להיות ילד-עם כל סיפורי ההורים שהיו בחדשות כשאב הרג את ביתו בשביל לנקום באם. נורא ואיום גם האונס וגם הנקמה.
פוסט מרתק אסטתית ורבאלית ומוראלית.
רוצה לומר משהו בעניין השימוש בילדים לצורך נקמה.
המיתולוגיה היוונית, כפי שאתם כבר מבינים, מתארת סיפורים מהווי החיים אך בדרך מוקצנת ביותר, לפעמים אפילו לא ראלית, בשביל לעורר בקוראים את אותו קטרזיס מרפא ומטהר.
כך גם צריך להבין את הקטע של הריגת הילד ובישולו בסיפור הזה. מוטיב הידוע מסיפורים אחרים ולמעשה קיים באחד הסיפורים הראשונים של המיתולוגיה היוונית, זה על הטיטאנים, כפי שהזכירה למעלה בילהה (ברביבר).
לדעתי, מה שהמשורר העלה כאן, הוא את חוסר האונים של הנשים בכלל ביוון, שאחד מכלי הנשק היחידים שהיה להם נגד הגברים האלימים והמשפילים שלהן היה הריגת הילדים. לא שאני מצדיקה או יכולה להבין את היכולת של אותה אישה לעשות זאת, אך כפי שכבר נאמר כאן טירוף מוביל לטירוף ובעידן בו לא היו גירושים ועיקר תפקידה של האישה (אשת איש) היה הבאת ילדים לעולם וחינוכם, הרי שהיכולת היחידה שלה לפגוע בו אישית היא דרך הילדים שלו, כי רק לה יש את המונופול להביא אותם לעולם. זה כלי נשק חזק בידי האישה.
ואם כבר עושים השלכה להיום, הרי שלא חסר בעידן הגירושים של היום, מקרים של שימוש בילדים ככוח נקמני ופוגע בין שני בני הזוג.
תודה על טיפות השכלה של האומנות והרקע ההסטורי.
כבר כתבו הכל המגיבים הקודמים...
רמי
סיפורי אונס למינהם תמיד נוראיים ולא משנה לאיזו תקופה הם שייכים..
הטלנובלה של החיים כמו אז-היום..
עצוב..
אבל את בכתיבתך השנונה ,יודעת להעלות כל נושא כמענין ומרתק..
אונס הוא תמיד דבר נורא. אבל גם הריגת ילד ואכילתו לצרכי נקמה - לא נראה לי שוס גדול.
כבר אמרו - לא מתקנים עוול בעוול.
מיתולוגיות מלאות בסיפורי נקמה מפוארים. גם האלוהים שלנו הוא אל קנאי ונקמן. תכונה שהתנ"ך אוהב להדגיש. אין ספק שבנקמה יש אלמנט מטהר ומשחרר, אבל אם כבר, עדיף להפנות אותה לאדם לו היא מיועדת ולא לכלול בה אחרים.
(אופס, קצת פיספסתי את רוח הפוסט)
רק אצלך אני עוצרת את הזמן
וקוראת את הפוסטים הארוכים
המעניינים והמעשירים.
אוהבת אותך
פוסט רגיש על נושא כל כך קשה. את מייטיבה לשזור בו גם מיתולוגיה, גם אמנות, גם אקטואליה, והכל בצורה מעוררת הערכה
תודה, שירלי
מרתק.
סיפור קשה לקריאה, מכל הבחינות, אבל התענגתי על התמונות.
אגב, כמי שאוהבת את ציפור הדוכיפת, מעדיפה שלא לשייך לה דווקא את הסיפור הזה.
אי אי אי, את מביאה תמיד סיפורים מעניינים וכותבת אותם כה מושך.
הפעם, אני שמחה שעברנו את התקופה וגם מתנחמת שזהו רק סיפור.
לבשל את הבן שלך.........אלוהים!
מרתק !! *
סיפורך מעניין ומרתק.
אריגת הסיפור מזכירה לי את הספר-
"כתוב במניפה"-ליסה לי.
בספר מתוארות נשות סין המספרות אחת לשניה על חייהן הקשים,
דרך כיתוב על מניפות.
נשים תמיד מצאו להן דרך לתקשר וספר אחת אחת לשניה.
נותרתי ללא מילים.. כך היה וכך יהיה. כואב.
וחוץ מזה -
מעכשיו כל פעם שאראה דוכיפת..
אזכר במקומה של האישה -
וטוב שכך.
מעניין וכתוב נפלא..
תודה על הפוסט המעניין והחשוב הזה :)
ליאורה
דנ'לה,
הסיפור הזה לא היה מוכר לי,
הוא קשה ומגלם בתוכו כמה הבטים אנושיים אפלים על היצרים,
וגם את האחווה בין אחיות או נשים
מרתק ומעורר מחשבה.
ולך, תודה יקרה
פוסט מעולה.
זוועות מקושטות בציורים יפים.
זה הסיפור השזור בתוך האריג, שנגע בי יותר מכל.
תודה.
וואו !!!
מדהים, מרתק. תודה.
(אין על המיתולוגייה היוונית)
:)
אורלי
משובח.
הכשרון שלך בחשיבה
החשיבה שלך כשרון
מרתק
אשוב*
את מספרת סיפור באופן מעניין, וקושרת את הסיפורים המיתולוגיים לאקטואליה
נהניתי לקרוא, שוב
זה מזעזע במהות
ומסופר באהבה אינקץ
לאנושי לאומנות ולחיים.
חיבוק יקרה.
אין לי מלים לתאר את התפעלותי לפוסט שכתבת
חבל שניתן להעניק רק כוכב אחד
*
משובח כהרגלך תודה יואב
שוב תודה דנה, מרתק!!
ו..סיפור אכילת ילדים היא לא דבר חדש במיתולוגיה...גם כרונוס הטיטאן אכל את ילדיו מפחד שירשו את מקומו,
כפי שנראה כאן בציורו של גויה.
תודה יקירה
אונס הוא אקט אלים יותר מאקט מיני.
אלימות נגד הנשי במהותו.
לכן גם הנקמה בספור המיתי הוא אלימות נגד גברים(גם אם מדובר בבן)כתשובה לאלימות נגד נשים.
*שלך שרי
רק דבר אחד אנני מבין בכל סיפורי המיתולוגיה
מדוע תמיד הילדים הם שצריכים למות
על מזבח הנקמה...
ראי גם מקרה מידאה...
במה הם חטאו ?
יקירה,
את מרתקת בכל פעם מחדש....
תודה לך על פוסט מעניין
שבוע מבורך!
גלי
את תמיד מרתקת ותמיד כיף לי לבוא לכאן ולקרוא אותך
את אי של שפיות בקפה !!!
תודה שהזמנת אותי לכאן
יפה כתבת.
נהניתי לקרוא שוב סיפור מהמיתולוגיה היוונית.
לא הרבה יוצא לי לקרוא עליה והידיעות שלי
במיתולוגיה די מצומצמות.
תודה.
צ'רי
הפוסטים שלך מטעמים אם לשבת ואם ליום חול .
שבוע טוב ובתפילה ללא אלימות
שלמה
ממש נהניתי לקרא את הפוסט..
שבוע טוב..
*!
דנה,
הבאת דברים מרתקים,
היצירה של אליזבט בוגרו
מבטאת את האחווה שביין האחיות
את הקשר הנפלא אפשר לראות במגע ובמבט.
המיתוס מרתק ויש בו אמירה חזקה,
המון תודות
שבוע טוב
דבי
דנה ,
תודה לך על כתיבתך
אך כל תהליך הנקמה מזוויעה....
אונס ברוטאלי, בגידה באדם קרוב ביותר, אלימות קיצונית עד כדי רצח ילדים - היצרים האפלים ביותר שחבויים עמוק עמוק בנפש האדם ועלולים לצוף בשעת הטירוף. כמה מפחיד יכול להיות טבענו האנושי!
דנה, תודה על הפוסט היפה הזה. סיפורה של פילומלה ונושא האונס במיתולוגיה,
הזכיר לי סיפור אמיתי על הציירת המהוללת ארטימיסיה ג'נטילסקי שלמרות שנאנסה, ניצבה נגד שני האנסים והביאה אותם למשפט, מה שלא היה קל באותם הימים (המאה השש עשרה) באיטליה.
ציירת זו נחשבת לטובה בין ציירות אירופה באותם הימים, וחייה תועדו בסרט צרפתי הנושא את שמה
(1997). ועוד מילה בנושא קרוב: לאחרונה האזנתי ברדיו לתכנית בה מנסים להאשים את ה"לקוח" הגברי בניצול האישה לזנות, תוך התעלמות מסבלה. יש על מה לדבר אבל אולי בפעם אחרת.
נושא כאוב, ואולי חינוך בבי"ס יעזור במשהו.
שבוע נעים !
סיפורים והסטוריה אמיתית או אגדית
פוסט מחכים ונפלא
אהבתי את האורגת בתנוחתה
רגע של מנוחה!
נפלא!
ותודה
וואו איזה סיפור.
התחלתי לקרוא ולא יכולתי להמשיך.אונס הוא רצח של הנשמה.כאחת שמכירה לא מעט ילדים
שעברו אונס,וחלק גדלו אצלי,לא מצליחה להתחבר לסיפורים מהסוג הזה,גם אם כתובים בצורה
אובייקטיבית ו"מרתקת"......
סיפור מדהים המסופר בדרכך המיוחדת והמרתקת ...
אונס הוא מעשה נפשע ומחייב עונש קשה .
אבל העונש הזה הוא נורא ואפילו בלתי נתפס אפילו עבור מעשה שכזה .
ישנו סרט ישראלי בשם מטאמורפוזה המספר את סיפוריהן האמיתיים של שלוש נשים שנאנסו -
סיפורים קשים ביותר -
ואלה משולבים בסיפורי אונס מין המיתולוגיה היוונית.
קשה לצפייה אך שווה.
קראתי בנשימה אחת. ומה לא מצאתי כאן.... נשים, ואחווה, ונקמה, ובדידות, וכאב, ואת הנול המופלא בסוף -
(הלוואי שאדע לארוג כך פעם!)
את מספרת מופלאה, האריג שלך שעשוי מהיסטוריה ומאמנות הוא סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור - מרתק.
תודה!
המיתולוגיה הזו,,,,איזה סיפורים יש לה.
והנה עוד פוסט מצמרר של "בועטת" על אונס ילדה בתוך המשפחה שהותיר אותי חסרת מילים.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1335994
סיפורי המיתולוגיה עקובים מדם.
אכזריות מעשה האונס וההתעללות בקורבן וסיפור הנקמה ורצח הבן מתעלים על הסיפורים הידועים.
וכמו באגדות, איכשהו תמיד האלים היו באים בסוף לעזרת הקורבות או לפחות מייפים את הסוף.
פעם ראשונה אצלך, הכתיבה מאלפת ואהבתי לא פחות את התמונות המלוות את הפוסט.
שב"ש
וכן חשוב לציין גם את הדגשייך לקראת סוף הפוסט
בעניין חברויות בין נשים
כי השנים האחרונות, חשפו לעומק את צרכינו כנשים
לחבור זו לזו ולמעשה גילינו את החברותהעמוקה יותר.
ברור שלא ארחיק לכת ואומר שאין עוינות בין נשים
אך ככל שאנו עולות במעלה התודעה ומטפסות
לגבהים רוחניים ומעמיקות לנפשנו,אנחנו חשות את
אחוות הנשים המחברת בנינו והיא נולדה כצורך
וכהבנה ,שבן זוג לא בהכרח יכול להיות חבר
[אגב אינני מוצאת בכך פגם].
ואצלינו הנשים
ההבנה לצרכים הנשיים לא זקוקה לשפה והסבר.
ולא מעוררת גיחוך,אירוניה ובדיחות [בקרבגברים המקנאים לחברויות אלו]
ועוד מילה על שתיקה
זו שרתה את התופעות החולות לאורך שנים
עדיין משרתת.חברויות בין נשים עזרו ועוזרות
להפר את השתיקה.
[
כמה דמיון יש במיתולוגיה ועם זאת אני בטוחה של רחוק מהמציאות.
אהבתי את הסמליות והתקווה כשכל אחת הפכה ציפור:
האילמת לציפור שיר, זמיר
והמשחררת לסנונית המסמלת חופש.
אונס, כריתת אברים, בישול הצאצאים כנקמה... את כל אלה לקח שייקספיר ורקח טרגדיה 'מעוררת תאבון' במחזהו
טיטוס אנרדרוניקוס
כתבת מקסים ושוב העשרת בתמונות מיתולוגיה את הקפה הזה. אין זו כי מאלפת היא האגדה.
המיתולוגיה שוזרת, רוקמת מעשי אדם לעיתים לתפארה. היוונים הותירו לנו מיני אגדות ולקחי מוסר וערכים שרובם איכשהו נוגעים בדם כאילו דם רוחץ דם. כאילו נקם הוא הנכון ומשתייך לשמים לאלילים. אישית תמיד אהבתי את הציור המיתולוגי הזה.
כאן אני חייב לומר שנהרס לי. כי הציפור הישראלית שאני מבקש כבר שנתיים לאהוב נראית עתה בעיני בצלמו של האנס הרשע
ואילו הזמיר והסנונית סמלי שירה ובשורה הפכו ברגע לצבע נקמני מטורף... לרצוח את בנך ולהאכיל בו את אביו. נורא.
יש בהאנשה של הציפורים הללו קנאה בחופש שלהן כביכול. כאילו עולמן טהור. כאילו אפשר לקחת אותן ולנקות בהן דם אדם במעשה נקם. ויותר מכך בכדי להזכרי לנו את "עונשו של זה..." כולנו רואים אותו לפחות עונה אחת בשנה ונזכרים בסיפור הזוועה.
עבורי כרגע, הדוכיפת, הציפור הישראלית נושאת אות קין על אונס.
אבל עמה גם הזמיר והסנונית לא רוחצות כנפיהן. נקמת דם היא המצאה אנושית נקלית.
אשוב
אני עדיין בשוק מסיפור הנקמה..
בנו שלו - היה בנה שלה
אז במי היא בדיוק נקמה?
לא היה יותר פשוט לשכר אותו
ולכרות לו את האיבר? וגם את הלשון?
אני לא רואה בבישול הבן הקרבה
אלא מעשה מטורף שלא רחוק באכזרותיו
ממעשה האונס עצמו.
תודה לך דנה שהבאת את הסיפור הזה
ושבת שלום.
תודה על הפוסט החשוב והמעניין שהבאת..
אנטון
"כמה חשוב שיש למי לספר."
זאת בדיוק רב הבעיה!
גברים אלימים עושים הכל כדי לבודד את האשה,
לנתק אותה מכל קשריה
כולל בני משפחתה.
מהר מאוד היא נוכחת לדעת ,
שאין לה נפש קרובה בעולם מלבדו!(כמה נורא)
תוסיפי לזה את הבושה ותחושת הכשלון.
קורבנות האלימות הנפשית לא מודעות פעמים רבות לעובדה שהן נשים מוכות.
חיות בכלא, שהוא בעצם ביתן שלהן.
דנה כמו תמיד את מפליאה לכתוב ולגעת לליבי ובכל תאי מוחי,
פוסט מדהים!
נקמה איומה, ואולי לא עליה נאמר
שנקמה טובה במיוחד, מוגשת קרה...
ואולי כן...
איני מתיימר לדעת שורשיו של מעשה
איום של אונס, איני יודע מדוע מעשה שפל
זה, הגוזר זיכרון מסוייט, קנה לו אחיזה
אצל בני-אנוש...
אני כן יודע שבן-אנוש שחטא בכך, מקיא
עצמו מחברת בני-אנוש..., והיא בתורה - מקיאה
אותו ממנה.
"ניתן לראות נהדר איך אפשר לרקום תמונה שלמה בתוך שטיח,
שהוא סיפור בתוך סיפור, תוך סיפור."
איך את מצליחה לספר את הסיפור הכואב הזה , המעיק ,
בין התמונות התמימיות והזכות , כאוגרת מנוסה,
* את אכן יודעת את המלאכה ! תודה .
הפוסט כהרגלך כתוב יפה ואת עושה מלאכת קודש
בהעלאת חוליי ההיסטוריה כלפי נשים.
אך אף מילה לא יכולה לכבס את התועבה
שהתרחשה שם לפילומלה,ולצורך העניין
היא עולה על "נס" ההשפלה ארוכת השנים
של נשים על ידי גברים/כוחנות/אלימות.
סיפורה עצוב ונוגע ללב ,לפחות יש לו שם.
וברור לנו שכמה ימים שיהיו בחיינו אי אפשר
יהיה לספר ולהכיל את תולדות האישה המושפלת בהיסטוריה.
וגם בימים אלו נאנסות נשים בדרפור ובבתים
שכוחי אל ונשים עדיין שותקות כי מפחדות.
רוב הנאנסות חסרות שם ותיעוד,כשיש תיעוד
בדרך כלל זה מאוחר מדי.
וציצית הדוכיפת? אזכור זאת
מסתדר לי סימלית עם יוהרה והתנשאות הגבר על האישה.
וברור שלא כל הגברים נוטלים חלק בתופעה הבזוייה.
אבל הם גם צריכים לשתוק פחות ולא להשאיר לנו
את רוב מלאכת הניקיון וטיהור החולי.
השנה נבחרה הדוכיפת לציפור הלאומית שלנו. כדאי לנו לחפש אסוציאציות טהורות יותר עבורה
תודה על הפוסט המעניין (כרגיל אצלך) !