ההתעלפות הראשונה שלי הייתה ב- 17 בנובמבר 2008, במלון ליד יורודיסני פריז. הסיטואציה: כנס של דאסו סיסטמס (לקוח יח"צ של דורן תקשורת) במלון ניו יורק ביורודיסני. אני עם 3 עיתונאים ישראלים. מנכ"ל דאסו ישראל דאז, אלכס זלצר, מנהל המכירות האזורי אלי בויקיס ושני אנשי דאסו נוספים מזמינים אותנו לארוחת ערב במסעדה קטנה ומצוינת ליד שער הניצחון. נוסעים בוואן, ערב קר מאוד, אוכלים הרבה ושותים הרבה, יוצאים לקור הפריזאי, מחכים למונית, מגיעה, נכנסים, נוסעים כ- 45 דקות ליורודיסני, אני יורד ראשון במלון שלי, קר מאוד, נכנס ללובי בחצות, ומייד מוצא עצמי על הגב, נחבט בראש, אחרי התעלפות. פקידת הקבלה הצעירה - רק היא ואני בלובי, נלחצת, שואלת אם אני רוצה רופא. אני יודע מיד היכן אני, מבקש בצרפתית את המשקפיים שעפו לי, אומר שהכל בסדר, עולה לחדר ולא ישן רוב הלילה.

למחרת אני עם העיתונאים, לא מספר כלום, נוסעים לפריז, מסתובבים בעיר, נוסעים לשדה התעופה, טסים. בבית אני מספר לדורית רעייתי ולא עושה כלום.

ההתעלפות השנייה שלי הייתה בבית ברעננה, 24.2.09. איך אני זוכר? יום המשפחה. אני מנמנם על הכורסה שלי בסלון. דורית לא בבית. רועי בני בבית, בקומה העליונה בביתנו ובו 3 קומות. צלצול פעמון, באצ'י הכלבה נובחת, אני מתעורר, יורד במדרגות החיצוניות לשליח שהביא זר פרחים מנילי בתנו לרגל יום המשפחה. לוקח, אומר לו לחכות, עולה, שם הזר על השולחן בפינת האוכל, יורד במדרגות הפנימיות לחדר העבודה לקחת כסף ולתת לו טיפ, יוצא, ומוצא עצמי מתעורר מהתעלפות, הפעם מכה לא רק בראש אלא גם בגב. רועי על ידי - הוא שמע את השליח צורח ואת באצ'י נובחת ונזעק.

למחרת אני הולך לרופא המשפחה ומתחילה מסכת בדיקות ותהליכים ששיאה ביום שלישי 24.11.09, שנה בדיוק מההתעלפות הראשונה, השתלת דפברילטור (להלן: דפי) - קוצב לב שאינו פועל כל הזמן אלא נמצא בכוננות לקבלת הודעה מאלקטרודה שהוחדרה דרך הווריד לחדר בלב - במקרה של הפרעת קצב חמורה, ואז הוא נכנס לפעולה כמו ניידת טיפול נמרץ ונותן מכת חשמל.

שורת הרופאים אותם ביקרתי במהלך השנה, לצד בדיקות הולטר, ארגומטריה ונוספות, כוללת נוירולוג - שלא מצא כלום ושלח אותי לקרדיולוגית מצוינת העובדת בשירות קופ"ח מכבי: ד"ר אביטל פורטר, שעשתה לי אקו לב, ושלחה אותי לתל השומר/שיבא למחלקה הקרדיולוגית (ד"ר דוד לוריא) ביצוע טילט בד: בדיקה הבאה לסמלץ התעלפות בצורה מבוקרת תחת השגחה: שכיבה/עמידה במשך 45 דקות על משטח בזווית האמורה להביא את הנבדק להתעלפות - אך לא כל אחד מתעלף. אני לא התעלפתי. 

הבדיקה הבאה: MRI , ובעקבותיה פגישה נוספת עם ד"ר לוריא, והנה המכה מגיעה: מסתבר כי יש לי מחלת לב תורשתית (שאין לאף אחד במשפחתי, או לא הייתה ככל הידוע על הדורות האחרונים) הנקראת קרדיומיופתיה היפרטרופית (יש עבודה מצוינת בנושא, של זהבה הראל מאוניברסיטת חיפה. כתבו בגוגל בעברית את שם המחלה ותגיעו לעבודה), ובה חלק משריר הלב מעובה וסיבי, כפי שנמצא באקו לב וב- MRI, במקום להיות גמיש וקפיצי, מה שעלול להביא להפרעה בזרימת הדם בלב, להתעלפויות (זוכרים את השתיים שלי?) ואף ל- sudden death  - כך אמרה ד"ר פורטר כנראה לא להפחיד אותי עם "מוות פתאומי".

ד"ר לוריא שלח אותי הביתה לחשוב על האופציות הבאות: להשתיל reveal - דיסק או קי עם זיכרון נדיף המוחק עצמו כל 5 דקות, העוקב אחרי הלב. מה עושים עם זה? הולכים עם שמיצ'יק בכיס, ואחרי ההתעלפות הבאה, כשאתעורר, אצטרך לזכור להוציא את השמיצ'יק מהכיס, להצמיד לחזה ל- reveal, שישמור אז 8 דקות.

האמת? ממש לא נראה לי.

האפשרות השניה: השתלת דפיברילטור - מכשיר החייאה כפי שכותבת זהבה הראל בעבודתה, או מיני נט"ן - ניידת טיפול נמרץ, למתן מכת חשמל בעת הצורך.

אפשרות שלישית, לא נאמרה, אך קיימת: לא לעשות כלום.

מה עושים?

התייעצות עם ד"ר פורטר - שחזרה אלי עם חוות דעת ממספר מומחים איתם התייעצה: דפברילטור.

נפגשתי עם בן דודי, ד"ר אהוד גלר - בעל קרן מדיקה המשקיעה בתחום הרפואי, ובעל ידע עצום, והוא קישר אותי עם חברו פרופ' אורי רוזנשיין, מנהל המחלקה הקרדיולוגית בבית החולים בני ציון בחיפה, אליו שלחתי את כל מסמכי בדיקותי, והוא תיאם לי פגישה עם ד"ר נימר סמיע מהמחלקה שלו - מומחה בתחום האלקטרופיזיולוגיה.

ד"ר סמיע לא העלה את ניירותי ממכוניתו, אך ידע וזכר הכל, וסיפר זאת לסטודנטית לרפואה אותה צירף לפגישה בהסכמתי.

הוא לא תמך בפתרון הדפיברילטור כי אמר שתוצאות הבדיקות אינן חד משמעיות, והציע להשתיל reveal.

חזרתי הביתה לדורית עם חוות הדעת השונות. צריך להחליט. החלטתי: דפברילטור.

עם ובלי קשר: ביקור אצל רופא מכבי פרופ' איתן פרידמן משיבא - מומחה לגנטיקה. אולי יפנה אותי לבדיקת נושא זה במחלה. תשובה שלילית הוא אומר שיש כ- 25 רצפי גנים אפשריים למחלה, מהם יודעים לזהות בארץ 4 בלבד, והבדיקה אינה מכוסה בסל הבדיקות. מפנה אותי למחלקת הלב בשיבא - אולי יצליחו לשלב אותי במחקרים להם הם שותפים בעולם.

נכנסתי ביום שלישי 24.11.09 למחלקת קוצבים בבית החולים שיבא. המשתיל שלי (הם אוהבים לקרוא לכך פרוצדורה, לא ניתוח) - פרופ' אלדר. בשיחה מקדימה עם ד"ר לוריא הסכמתי להשתתף במחקר, וכך הגיעה אלי עלמת חן מחברת הקוצבים, שגם הייתה בחדר הניתוח יחד עם אדם נוסף מהחברה בארה"ב. זה בית חולים ובכל זאת השתתפתי בהגרלה: האם יושתל לי דפברילטור עם אלקטרודה אחת או שתיים? יעלות שתי האפשרויות נבדקת במחקר המדובר. פתחתי המעטפה: אלקטרודה אחת. ראיתי שפרופ' אלדר לא מרוצה, הצעתי לדלג על ההגרלה ולהשתיל שתי אלקטרודות - אי אפשר.

חדר ניתוח, הרדמה חלקית, טשטוש, באמצע התעוררתי - התהליך התארך בגלל דימום יתר. הרגשתי שדוחפים לי את המכשיר, שאלתי שאלות, הפרופסור אמר: טשטשוהו שוב, והתעוררתי עם סיום התהליך, הובלתי לחדר  התאוששות ובערב למחלקת אשפוז לב - כל הצוות נפלא. מהמנתח, דרך רופאים, טכנאים, אחיות, אחים, אנשי שירות. באמת תודה רבה.

לילה אחד במחלקה, שינה טרופה, תשבצים, מגזין בלייזר - פעם ראשונה שקראתי הכל, הבוקר הגיע, מחכה לביקורת, ארוחת בוקר, דורית, מגיעה, ביקור רופאים - אני לא מעניין אותם... אומר פרופ' אלדר בהומור יבש - אני הולך הביתה.

אני הולך הביתה ל- 3 ימים בהם אסור לרחוץ את חלק הגוף העליון, יש מדבקה מעצבנת על הצלקת, אך זו מונעת מגע לא נעים עם חולצה, הערב מוצ"ש אפשר להתחיל להתרחץ ולשים פד מגן. 10 ימים לא לנהוג, מגבלות על חדר כושר למספר שבועות, 6 חודשים מהניתוח לא לטוס לחו"ל - ביטוח רפואי לא מכסה למשך זמן זה. האמת שהופתעתי כי יש לי כרטיס לאמצע דצמבר להולנד. נדחה.

אני הולך הביתה לא בידיים ריקות: עם מכשיר המנטר את הדפיברילטור כל לילה ומשדר דרך מודם סלולרי לחו"ל במקרה של שינויים בפעולה תקינה של הלב.

זהו? עדיין לא. ב- 6 בדצמבר הוצאת תפרים אצל האחות גייל, המאמנת גם רכיבה על סוסים. לשם אני כבר יכול לנהוג, לפי הדף שקיבלתי. ב- 1 בדצמבר ביקור בשיבא שנקבע מזמן אצל רופא ממחלקת הלב - אולי אצליח לתהות על התורשתיות והגנטיות שלי ושל מחלתי דרך מחקר עולמי זה או אחר. אעדכן.