תרומות ממשיכות לזרום לקבוצה שאני חבר בה 'אדם לאדם- הזדמנות לתת'. בלי הרבה פרסום השמועה על חברות ה'משוגעות והמשוגעים' מתגלגלת ותורמים ותורמות שאיננו מכירים כלל יוצרים קשר 'איך אפשר לעזור?'.

הפרוייקט הנוכחי שאנחנו מארגנים הינו של איסוף מזון ופריטי היגיינה אישית. עד עתה אספנו כמה אלפי מוצרי מזון יבש, אורז, פסטה,עדשים וכו' וכמה אלפי בקבוקי סבון, שמפו, משחות שיניים ועוד. הכל מועבר למי שמטפלים בפליטים האפריקאים בת"א.

והנה סיפור שממש התלבטתי אם לספרו. הוא כ"כ חלמאי שממש קשה להאמין שיש כזה:

קיבלנו תרומת כסף גדולה, 2150 ש"ח. יופי. נוכל לרכוש הרבה מזון שגם אותו אנחנו מוצאים בכל מיני דילים ובחצי תרומה.

'לא' אומר לי ג'וני, האחראי על העניין 'יש לנו בעיה קשה יותר' 'יותר קשה מחוסר אוכל? 'אני שואל. 'כן' הוא עונה. 'אני אספר לך: משפחה בת 9 נפשות. פליטים מקונגו הבלגית. 7 שנים בארץ. הילד הקטן בן 8. כלומר הגיע לארץ שהיה בן שנה. הילדים כולם לומדים כאן בבי"ס. מדברים עברית. לאבא ואמא מותר לעבוד 30 שעות בשבוע.' 'למה רק 30 שעות? למה לא 40-50? אם כבר הם עובדים? הרי ב-30 שעות ברור שהם לא ממש מצליחים להתפרנס בכבוד? ' 'ככה זה'. טוב, הסתדרו עם מה שיש. הבן הגדול בן 19 ולא יכול לעבוד. משהו באישור בעבודה. ומה יעשה בחור בן 19 עם עצמו? ולמה שלא יעבוד? ובלית ברירה הוא עובד ב'שחור'. המעסיקים,המכירים את המצב, עובדים עליו, מלינים את שכרו, משלמים לו פרוטות. יודעים שלא יוכל להתלונן. למה ילד שסיים תיכון ובגרות בהצטיינות צריך לסחוב ארגזים בשוק? לאלהי משרדי הפנים העבודה פתרונים.

בינתיים נפצעה האם, סילו , ברגליה ואינה יכולה לעבוד.

על משפחה של 9 נפשות להתקיים, על סף רעב, מעבודה של אבא העובד ב-3/4 משרה בשכר מינימום.

אתה הבנת את זה כבוד השר ? כי אני לא ממש הבנתי.

'נרכוש להם מזון' אני אומר לג'וני.

'לא' הוא עונה לי 'כי לפני כמה חודשים התקלקל להם המקרר ואין להם איך לשמר מזון. הם חיים מן היד לפה. את מה שנשאר חייבים לזרוק' 'והרווחה' אני שואל 'מה עם הרווחה?'

וכאן בא השוס . אם המשפחה קיבלה מן הרווחה פתק ששויו כ-900 ש"ח לרכישת מקרר. 'יופי' אני אומר' יש תקווה. נלך יחד ונרכוש מקרר משופץ' 'הלוואי והחיים היו כ"כ פשוטים. חובה עליה לרכוש מקרר חדש ורק בחנויות מסוימות שיש ברשימה'.

מקרר חדש ב-900 ש"ח? יש כזה בטח כזה על פני הגלובוס אבל לא כאן, בת"א. אולי בביתו של הפקיד שנותן את הפתק הזה.

חודשים שהיא מתרוצצת עם הפתק הזה. כסף להשלים את הפער בודאי שאין לה. מקרר אין. איך חיים בת"א, בחודשי הקיץ הלחים, ללא מקרר, ילדים קטנים וכו'?

הלכנו יחד לחנות. סילו, צנועה ושקטה, לופתת את הפתק המקומט הזה כאילו היה עוגן הצלה.אנחנו השלמנו את הפער. רכשנו מקרר. היא ממלמלת בצרפתית 'תודה תודה. מבורכים'.

'תודה לך' אני אומר.  'לי? למה?'  'כן לך. תודה לך על שאת נותנת לנו הזדמנות לשנות משהו. סליחה על שבמדינה שלי מתנהגים אליכם ככה למרות שאתם אורחים'

האם מישהו רוצה אותם עניים, נרדפים, חוששים?. האם נוח למישהו, ביד מכוון, להחזיק אותם כחוטבי עצים וגדודי עוזרי ועוזרות בית?

הדור הראשון עוד יסבול את זה. הם אסירי תודה על שניצלו חייהם ממלחמות עקובות מדם אבל הדור השני, אלה הצברים מבינם, גם אם לא ממש נולדו כאן. אלה ששפתם היא עברית. שאין להם ארץ אחרת. מה אתם? איך ינהגו הם בעוד -10 שנים?.