עברו הרבה שנים מאז שעזבתי את הקיבוץ. היום אני אמא, אמא לילדים בגילאים ההם, בהם הייתי בקיבוץ.

להורים שלי לא הייתה כל כך משמעות אז בקיבוץ. בעצם, עם כל הצער שבדבר, הרבה דברים שחוויתי שם הוריי לא יודעים עד היום. ישבתי יום אחד ושאלתי את אמא: "תגידי, איך בעצם יכולת לישון בשקט כשאנחנו לא ישנו איתך?" , "תגידי, איך בעצם חייתם שם כשלא ידעתם כמעט איך ילדיכם חיים?" ולאמא שלי היו תשובות שעוררו בעצם עוד שאלות ועוד שאלות, ואז הפסקתי.

אני זוכרת את קטיף הכותנה היומי אליו חייבו אותנו לצאת, בגיל 14, כדי לממן לעצמנו את שיעורי הנהיגה עבורינו בבוא יום.

(ככה אמרו לנו אז, מטרת הגיוסים היא מימון שיעורי הנהיגה) , בפועל, רק 2 חבר'ה מהכיתה שלי למדו ע"ח הקיבוץ שיעורי נהיגה.

אני זוכרת איך בשעה 5 בבוקר, בגיל 15, הלכנו ללול, לגיוסים שם, כמובן. הרמנו תרנגולות מהרגליים והעמסנו אותן על טרקטורים שהובילו אותן, השד יודע לאן.

בגיל 13 עבדנו במטעים, קטפנו פירות הדר לתוך שקים גדולים.

בגיל 13 עבדנו גם בחדר האוכל. אני זוכרת את מכונת שטיפת הכלים הגדולה ואותנו שם. אני זוכרת את המטבח ואת כמות האוכל הענקית שהכנו לחברי הקיבוץ.

ואיש לא שאל "אתה רוצה לעבוד בחדר אוכל?" ואיש לא שאל: "אתה רוצה לעבוד בלול, בכותנה, במטעים?" זו היתה חובה.

היום אני מביטה על ילדיי, קוראת על הפעילות של המועצה לשלום הילד, ותוהה, לו אז היתה מועצה שכזו, לו אז היתה מודעות שכזו כמו היום, איזו התייחסות היתה מקבלת עבודת הילדים בקיבוץ דאז?