החומוסיה. רק הקפה חסר. שירי מושלמת מדי

החומוסיה ברמה"ש היא אחד המקומות האהובים עלי. הבעלים של המקום, האשכנזי היחידי עלי אדמות שעושה חומוס  -כנראה בגלל זה הוא ברמת השרון. החומוס ברמה"ש הוא אחלה חומוס - מדויק, טעים, בגודל המתאים, נקי מאד, מחיר טוב ואפילו אין בעיה של חנייה. החומוסיה הוא מקום נראה שניתן גם לארח בו חברים, המלצרים חביבים מאד ואם חשקה נפשך בתוספת - אז גם אותה תקבל. אבל לחומוס יש שני חלקים - השלב הראשון הוא האכילה, והשלב השני הוא הקפה של אחרי. לא שהקפה הזה מונע ממני להירדם מיד לאחר הטקס של יום שישי, אבל בכל זאת הוא נותן אשליה של - "אפשר להמשיך הלאה", וחוץ מזה הוא מהווה תירוץ להמשך הישיבה עם החברים הטובים. באמצע השבוע, אין בעיה בחומוסיה, ואתה יכול לקבל 2-3 כוסות קפה ללא שום תשלום, אבל ביום שישי הלחץ של הרמת שרונים מתגבר, ובחומוסיה החליטו שאין זמן להגיש גם קפה. בכך נהרסה לי החוויה המושלמת. אני והחומוסיה ממשיכים להיות ידידים טובים, ואין כמעט שבוע שאני לא פוקד את המקום, אבל יום שישי מוקדש לחברים - ואיתם זה צריך להיות משהו מעבר.

אם מדע האישה היה מדע מדויק, אז שירי הייתה הפרינסיפאה (זה שאתם לא יודעים מה זה, זו הבעיה שלכם שכל השכלתכם באה מקריאת טוריו של יאיר לפיד)- יצירת מופת. לשירי יש הכל - קודם כל אופי מדהים המורכב מנתינה, כפתיות,חמלה, אחריות, התנדבות. היא גם בחורה חכמה שאפשר לדבר איתה על כל נושא, היא צנועה, חייכנית, מלאת חיים, נאיבית, לארג'ית, ערכית. ולא, למרות מה שאתם חושבים, היא גם נראית טוב מאד, עם פנים יפות המתיישבות מצוין על גוף הבנוי להלכה.

הכרתי את שירי כבר לפני מספר שנים בפעילות משותפת. אני לא יודע למה, אבל שירי לא נתפסה אצלי באותה תקופה כמועמדת להתקדמות בסולם הדרגות הפרטי שלי. חיבבתי אותה מאד, ונדמה היה לי שהמצב גם הפוך, אך לא מעבר לכך. לאחר שנגמרה התקופה האינטנסיבית, שמרנו על קשר לא הדוק מדי של טלפונים אחת לשבועיים -שלושה. יש לי את התכונה הזו של לשמור על קשר. אני מאמין באנשים, מאמין בחברים ולכן אם יש אדם טוב, אני לא נותן לו להתנתק למרות שהדינמיקה של החיים בדרך כלל מרחיקה בין אנשים, אשר כל אחד צועד בדרכו האינדבידואלית. באחד מימי השישי בבוקר שירי התקשרה, והשיחה הרגילה התפתחה לשיחה ארוכה מהרגיל. שסיימתי את השיחה והסתכלתי על הטיימר שבטלפון הסלולארי שכבר מזמן עשיתי לו סיפוח רשמי לגוף שלי, הוא סימן שהשיחה ארכה למעלה משעה. גלגלי המוח שלא ממש עובדים בשישי בבוקר, הניעו לי את המחשבה לכיוון שירי, גם לאחר השיחה, היא בחורה מעניינת, אמרתי לעצמי, אין הרבה בחורות שאני יכול לדבר איתן כל כך הרבה זמן בלי להרגיש מאולץ כמו בשיחה עם לקוחה שחושבת שרק בגלל שהיא משלמת לך עבור זמן ייעוץ, כל בעיה בחיים שלה רלוונטית להמשך התקין של חייך. המחשבות המשיכו לנוע והתחלתי בדיאלוג עם עצמי  - שירי נראית טוב, שירי חמודה, שירי מעניינת. למה לא שירי? אני מניח שאתם מצפים לשמוע על הטלפון הבא שלי אל שירי שיזמין אותה לצאת ולקרוע את העיר לאור ההתגלות שעברתי. אבל לא, אני לא אאכזב אתכם ואפתח עמוד שידרה בשלב כה מוקדם, אז הנחתי לשירי והמשכתי בחיי.

עברו מספר חודשים, והקשר עם שירי המשיך להסתמך על אותן שיחות אחת ל.. אשר לא הובילו אותנו לשום מקום. לא חשבתי ששירי מתעניינת, ומכיוון שלא ממש רציתי להרוס את הידידות שלנו (תירוץ של פחדנים) גם לא ניסיתי לבדוק. אחת השיחות הובילה אותנו למפגש בדירתה של שירי. אני רוצה לעצור שניה בסיפור המרתק ולכתוב מספר מילים על תופעת הדירות השכורות בתל אביב. שירי גרה בדירת חדר שבה שני עכברים היו מרגישים בדוחק. תמיד מדהים אותי איך אנשים מוכנים לחיות בכדי לגור בעיר הגדולה. מכיוון ששירי באה במקום מהדרום, אני עוד אתן לה להנות מהספק, אבל רוב האנשים שאני מכיר, אשר מוותרים על האפשרות לחיות בדירה נוחה בפרפרים רק כדי שיוכלו "ללכת ברגל, באמצע הלילה לפיצוציה קרובה" (כאילו שזה אחד מחמשת המ' של ז'בוטינסקי), הם ממש שבויי קונספציה לדעתי. אם כן, הדירה של שירי לא השאירה לנו הרבה אפשרויות וישבנו יחד על מיטתה. היא גם הפתיעה אותי כששלפה מהבלטה שהיא העדיפה לקרוא לה "המטבח" בקבוק יין לבן, מהסוג שאני אוהב. כרגיל השיחה הייתה מרתקת, ומשהו בי אמר שגם לשירי יש נכונות להתקדם שלב. אך עדיין לא, וגם את הלילה הזה ביליתי לבד במיטתי שבטוחה שלישון באלכסון הוא חוק מדינה.

לאחר מספר ימים, הזמנתי את שירי לבוא אלי, תוך שאני אומר לעצמי, שבכל זאת היא לא ילדה ואם אנחנו נפגשים במרחק כל כך קטן של ימים, אז כנראה שזה לא רק כדי לדבר על ההתפקרות שלה (שכחתי לציין ששירי באה ממשפחה דתייה, מה שאולי מסביר את אופייה השונה כל כך מבנות המין החילוני). שירי באה אלי, והלכנו לסניף הקרוב של הבלוק בסטר, כדי להבהיר לשנינו שהפעם לא רק מדברים, אלא גם מבלים. כן, כמו שאתם מבינים, לא רק בתל אביב יש חנויות במרחק הליכה  לחנות הוידאו השכונתית, לסופרמרקט, טוב, את האמת שאין כל כך הרבה אופציות, אבל הפעם זה הספיק לי בדיוק.

כמו שני ילדים בכיתה ו' הסתובבנו לנו בין טורי הסרטים הבאים ובחרנו לבסוף בסרט אימה מטופש במיוחד. בסרטי אימה אין כלום מלבד האופציה שהאישה הפחדנית, תאחז בזרועות הגבר המסוקס, וגם זה נראה לי מתאים לתוכנית המקורית.

לקחנו את הסרט ואפילו צפינו בו, אכן שירי התקרבה אלי (מדהים כמה שהקלישאה הזו חוזרת על עצמה), אך עדיין משהו עצר בעדי מלגעת בה בצורה קדם מינית. לאחר שהסרט הטיפשי נגמר, החלטתי לפעול מהראש. בדרך כלל זה הפוך - הגברים פועלים כחיילים שמקבלים פקודה מהאיבר שבין הרגליים ואחר כך חושבים אם זה היה טוב או לא, אבל עם שירי זה היה הפוך - המוח נתן פקודה וקיוויתי שהכל ילך בעקבותיו. המוח עשה חישוב פשוט: בחור + בחורה + יום שישי בשעה 2 בלילה + שתינו קצת + ראינו סרט טיפשי + אנחנו נמצאים על הספה שלי שידועה כאזור מסוכן = תפסיק להיות כוסית ותיגע בה. אז נגעתי. שירי לא נרתעה ושיתפה פעולה, היה נחמד אך מביך. העסק לא היה לי טבעי, למרות שכל הסיבות בעולם היו אמורות להראות סימנים הפוכים בדיוק.

כשניסיתי לנתח עם עצמי מה בדיוק קורה לי לגבי שירי, הגעתי למסקנה קצת עצובה לגביי באופן אישי, ואני מניח שהיא נודעת גם לעוד כמה מאותגרי שדיים - היה לי יותר מדי כבוד לשירי. כל אותן בחורות המתוארות בספר, ועוד רבות אחרות (טוב, לא כל כך הרבה רבות) שלא זכו לפרק, היו בסדר גמור, אבל דווקא העובדה שלא ראיתי בהן יותר מהאישה שבהן, עזרה לי להתנהג איתן בטבעיות, ודווקא עם שירי שממש הערכתי, התנהגתי כאילו מדובר בקולגה מוצלח לעבודה (חוץ מהקטע של הנשיקה- אני לא נוהג לנשק את חברי לעבודה...) הראוי לכבוד.

שירי התקשרה אחרי כמה ימים והציעה שאבוא אליה, המצאתי תירוץ חמקני ולא הלכתי. לאחר מספר ימים היא התקשרה ושאלה מה עניינים איתי. האם לומר לה את האמת, שקלתי ביני לבין עצמי- לומר לה שהיא מוצלחת מדי בשבילי, שמשהו בחוויה איתה הוא מושלם אבל לא טבעי- כמובן שבחרתי באופציה הקלה, ואמרתי לה שאני לא בתקופה לקשר.

שירי ואני חזרנו להיות ידידים, מדברים פעם בשבועיים שלושה, ויתרנו על האופציה ליותר מזה, כי למרות שהכל היה מושלם - זה לא אותו דבר בלי הקפה.

סיכום- או מה למדנו מהפרק הזה: יש לגברים שריטה עמוקה - הם מחפשים הכל או לא כלום, ונשארים בסוף עם ה... ביד.