מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
אני סיפור שמחפש בית (6)
| חני ערבבה שתי כפיות-מדידה דחוסות אבקת חלב במים רתוחים לתוך הבקבוק השקוף. ד. ביקש להאכיל את שקד התינוקת וחני הלכה למטבח להכין את הבקבוק, וכשעמדה שם לבדה היא חשבה שאין דרך בעולם שתוכל למצוא מלים להסביר לו כמה קטנה ורחוקה היא מרגישה ברגע זה, כשהיא צובטת בשתי אצבעות את פטמת הבקבוק ומנערת, ואחר-כך מטפטפת טיפה על גב כף ידה לוודא שהחלב לא חם מדי לקטנה. חודשיים חלפו מיום שנולדה שקד. חני ניערה את הבקבוק שוב ושוב וכיסתה עליו בשתי כפות ידיה. בקבוק חמים מלא אבקת חלב לבן מעורב בחוטים דקים של כעס ואיים שקופים של כאב לא נראה. כי דבר לא היה לה פשוט ומובן מאליו בחודשיים האלה.
כבר בפעם הראשונה שחני לקחה אותה לידיה נצמדה שקד לפטמתה בכוח אדיר וחני פלטה צעקה מבוהלת. האחות שעמדה לידה אמרה לה "אל תצעקי, את תבהילי אותה!" וניסתה להרגיע אותה שהכאב יפחת, וניסתה להסביר עוד הרבה עניינים חשובים שקשורים בהנקה, אבל חני לא שמעה דבר, כאב לה. היא הסתכלה בפּיוֹן הקטן שנצמד אליה והייתה מבועתת. האחות אמרה "תנשמי עמוק, תספרי לאט-לאט עד עשר, תינוקות רגישים מאוד, היא קולטת את הפחד שלך! אם היא תרגיש שאת נבהלת היא לא תירצה לינוק ממך, ואז לא יהיה לך מספיק חלב בשבילה." חני רצתה מאוד להיניק את שקד, אבל כאב לה. היא לא מצאה זווית נכונה, והיה לה קשה לשבת. אחר כך, בבית, היא פחדה ששקד לא נושמת כשהיא יונקת. היה נדמה לה שהיא לא בולעת כלום. והיא התמלאה דאגה מפני שהקטנה נרדמה כל-כך מהר ולא הסכימה להניח לפטמתה גם תוך כדי שינה. האחות בטיפת חלב אמרה לה: "היא קטנה, עוד אין לה הרבה כוח, היא מתעייפת מהיניקה ולכן היא נרדמת, היא צריכה לינוק הרבה כדי להתחזק," אבל חני לא הבינה איך לעשות שיהיה לה הרבה חלב כדי ששקד תגדל ותתחזק. היא הייתה מותשת מלילות וימים שהתערבבו זה בזה מאחורי מסך של בכי תינוקת לא מובנת. פעם בשבוע, בלילה שלפני ביקור-השקילה בטיפת חלב הייתה מסתובבת הלוך ושוב בבית ולא הסכימה לשכב לישון גם לא בין ההנקות הקצרות. כשהייתה מניחה את הגופיף הקטן העירום על המאזניים מול האחות הייתה דוחסת ציפורניה רחוק מתחת לחולצתה, ונועצת אותן עמוק בעור בטנה ולא נושמת. גם האחות אמרה אותו הדבר. "את צריכה להירגע, אחרת לא יהיה לך מספיק חלב והיא לא תעלה מספיק במשקל." כשחזרה הביתה הייתה מרימה את החולצה ומציצה לוודא ששקד הפצפונת עצומת העיניים לא רואה איך היא ממששת בזהירות את ארבעה החתכים העמוקים שציפורניה חרצו בה ונושפת עליהם לקרר את הצריבה. שקד בכתה הרבה. "היא בטח שוב רעבה" חני הייתה אומרת לד. "אולי אין לי מספיק חלב והיא פשוט רוצה לאכול ואין לי מה לתת לה?" ד. היה לוקח אותה ומערסל, ומנדנד, ומסתובב בדירה, ויורד לרחוב ומטייל אתה בגינות, ושר לה "הילדה-הכי-יפה-בגן" ו - "לילה-לילה-מסתכלת-הלבנה-בפרחים-אשר-הנצו-בגינה". חני הייתה מסתכלת עליהם מפינת הספה בסלון, היא הייתה כל כך עייפה ומרוקנת, אפילו כוח לקנא בברית שבין שקד לאבא לא נותר לה. ובמקום לבכות הייתה ידה נשלחת, שוב, אל מתחת לחולצה. לפני שבועות ספורים הייתה זו תנועה עיגולית ששבעה מלאוּת מהאפונית הגדלה בה, עכשיו זו הייתה תנועה מהירה ועצבנית שסיגלה לעצמה כדי למשש בחשאי ולאמוד אם התמלאה די להשביע את הקטנה. שרי'לה התקשרה מדי יום, אבל לא הצליחה לבוא כמעט אף פעם. היה חורף קר והנסיעה באוטובוס מהיישוב שלה לירושלים, עם תינוק ושתי ילדות קטנות הייתה לה מסובכת. "אל תרימי אותה כל פעם שהיא מתעוררת," היא אמרה לחני כששמעה את שקד בוכה בטלפון. "היא תתרגל ותרצה רק על הידיים, והיא תצא לך מפונקת בסוף." חני אמרה שבטיפת חלב אמרו לה להיניק בכל פעם שהתינוקת בוכה כדי שיהיה לה חלב. "זה לא טוב," שרי'לה אמרה לה, "היא צריכה לאכול בשעות קבועות, לא כל פעם שמתחשק לה לבכות. כל פעם שאני מצלצלת אליך אני שומעת אותה צורחת." ואז היה הביקור הנוראי ההוא בטיפת חלב, כשהאחות שקלה את שקד והרימה מבט מוכיח אל חני ואמרה שהקטנה ירדה במשקל, וזה לא טוב, כי היא לא אוכלת מספיק, והגוף שלה לא מקבל מה שהוא צריך כדי להתפתח, צריך לתת לה בקבוק ודי. חני חזרה הביתה וטיפסה במדרגות, היא נכנסה לדירה והניחה את שקד בעריסה שלה והתיישבה על הרצפה לידה. שקד הייתה שקטה, באופן מפתיע. חני הסתכלה על העיניים העצומות, על האגרופים הקטנים, על המצח המכווץ, ומיליון דברים התרוצצו בה, מיליון דברים שהיא רצתה. היא רצתה לדבר אליה, אבל לא ידעה איך. היא רצתה להיזכר במלים של אחד השירים שד. היה שר לה, אבל לא הכירה את השירים האלה. היא רצתה להתקשר לד. ורצתה לבקש ממנו שיבוא הביתה ויגיד לה מה לעשות. אבל היא פחדה. אתמול בלילה נענתה לו, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז הלידה. שקד ישנה לידם בעריסה וחני לא ידעה איך עושים את זה כשהתינוקת כל כך קרובה אליהם. היא פחדה מהרגע הזה שצפוי לבוא, אבל היא גם ידעה שעכשיו לא תוכל יותר לסרב לו. וכשזה בא היא פחדה לנשום. בהתחלה עוד פחדה ששקד תתעורר, אבל מהר מאוד התחלף הפחד הזה בחרדה אחרת, על עצמה, ועל גופה שלה. שהיה לה זר, ולא מוכר, ורופס וכואב ומכווץ כל כך. חני חששה כל כך מגופו הגדול של ד. שהתרומם ונלחץ אל שלה, ומאצבעותיו שגיששו וחתרו וחיפשו בקדחתנות על גופה. אבל באותו רגע שנפנה אליה היא נשבעה עמוק בתוכה שלא תיתן לו להרגיש את הפחד. מפני שיותר מכל דבר בעולם היא הייתה זקוקה לחיבוק שלו. זה שנמנע ממנה בשבועות של שתיקה שבינו-לבינה. ויותר מכל דבר אחר בעולם היא פחדה ממראה גבו המופנה אליה באכזבה, ומתגבהַ לחומה עצומה שמאיימת להתמוטט עליה. ואחרי שנגמר הכול, והוא שבע ונרגע ונרדם כשידו מונחת מתחתיה, היא פקחה עיניה לתקרה והקשיבה. לנשימות הקטנה, לנשימותיו של ד. ולים האיבוד שהציף את כל כולה בחושך.
חני לא ידעה מאיפה באו לה הכוחות, אבל היא הבינה שכך צריך לעשות עכשיו, והיא שבה והכניסה את הקטנטונת למנשא הקנגרו הכחול וירדה אתה לבית המרקחת הקרוב, שם קנתה שישה בקבוקים ושתי קופסאות אבקת-חלב לתינוקות.
© כל הזכויות שמורות פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1287872 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1299229 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1309238 |
תגובות (49)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
האמת שלך החקוקה במילה
היא פלא לי
את יודעת
המקום הזה
הקשיבה....לנשימותיו של ד. ולים האיבוד
שהציף את כל כולה בחושך.
הוא כל כך ישנו בעולם
והיכולת שלך להפוך את הסוד לגלוי
הוא מתנה.
אוהבתותך.
דיתי דיתי,
בבקשה תרגיעי את חני.
תודה.
אני מתקשה להתרגש כמו נשים רבות כאן (בכל הכבוד)
פשוט להוליד זה לא אותו דבר.
איך אני :)) ? *
סיפור כל כך חי כאילו האירועים ממש עברו על המספרת
פחדיה ונושא היניקה הריחוק של בן הזוג
ויותר מכל דבר אחר בעולם היא פחדה ממראה גבו המופנה אליה באכזבה, ומתגבהַ לחומה עצומה שמאיימת להתמוטט עליה.
יחד עם המספר והדמויות שסביבה אפרת*
מוזר שלקח לי לקרוא את הפרק הזה
בשביל להבין לאמיתו את המבט של לורן - אשתי,
אכשנחנו קנינו את בקבוקי הזכוכית ואבקת החלב בבית המרקחת,
אין לי מילים אחרות,
רק התרגשות,
יומיים חיפשתי מילים ולא מצאתי אחרות.
מצבים כל כך מוכרים....
הפחדים
העצות
ההנקה
הדיכאון
הכל אצלך דיתי
חי במילים.
ההתמודדות ,כמו לחני,
השאלות הקיומיות, חוסר הביטחון והפחד
צרובים בי עד היום
אפילו שלמדתי לסלוח , גם לעצמי.
נפלא מתוקתי
רק בשורות טובות
ותודה
והתותים....
של מי כתב היד המקסים הזה?
דינקי שלי,
כל החיים זה תחליפים, ממי.
היום קמתי בבוקר וחשבתי לעצמי,
הרי מתחיל לי היום בוקר שהוא תחליף לבוקר חדש.
כי הרי זה לא הבוקר שרציתי, לא הבוקר שאליו אני משתוקקת.
הבוקר שאני רוצה זה הבוקר שמשאיר אותי כאן, במקום המיטיב ,
לא זה שמריץ אותי למקום האחר, המכאיב...
כל החיים זה תחליפים.
העתקים, הדבקים.
אנחנו מוצרים של פוטושופ, בהרבה מובנים.
צריכים להסתפק בגעגועים
לדברים האמיתיים.
לתת לו מוצץ במקום פטמה,
לקבל בובה , או שלוק מהבקבוק
במקום חיבוק,
וכמה שעושים את השמיכה
יותר צמרירית, יותר רכה
ככה היא מצליחה יותר
להשכיח את מה שחסר...
הקטע הוא שאנחנו מתעקשים, לא מוותרים,
מבפנים לא מפסיקים את החיפושים.
וככה תמיד נשארים מבואסים.
או, תקשיבי היטב, אחותי,
שמוצאים מישהו בדיוק כמותי,
כמו חיי, כמו מותי
מתרחקים מהרפש
מתרפאים בנפש
ואז
זה מרגיש כל כך שמח
ממש כמו טירוף,
רעד של כיף בכל הגוף
כאילו שמתחילים לעוף.
כמו שיגעון
כמו שני חתולים
מתכרבלים
בארון...
אבל , אחותי,
תדעי שגם אז,
קרוב לודאי-
מתמודדים
עם דברים.
דברים
שהם לעיתים,
יותר גרועים
מתחליפים.
למשל
מלחמות שלא נפסקות,
מאבקים טפשיים.
ככה זה
עם דברים
אמיתיים.
חשבתי על זה פעם. שבתור הורה, המילה שאנחנו שומעים הכי הרבה זה "תרגעי" ותמיד זה כשמרגישים בדיוק את ההיפך, וממש אבל ממש לא רוצים להרגע.
מעולה. כתמיד. עונג לתת לך כוכב.
מה זה כבד
על הלב
דניאלה
דניאלה, ענת,
את הילדים שלי הינקתי שנים.... איתי היה בן שלוש כשישב בקהל עם האחיות שלו, בקונצרט שלי, בשבת בבוקר ב"צוותא" - והחליט באמצע הקונצרט שהוא צמא, וטיפס על הבמה ובא אלי לשלוק...
עכשיו הם גדולים, ו - לא, לא נגמלים, כנראה.
ואנחנו ?
כנראה שגם לא נגמלנו, לא? תשאלו גם את תמי...
השאלה היא אחרת, האם היניקה שלנו מההורים שלנו נגמרת?
היום בדיעבד לחשוב על הלידה הראשונה שאל תוכה אנו מכניסות
את הפחדים כולם, ורגשות החום הגדול שבין אם ביולוגית לפרי בטנה
הילד הראשון משול לטסט הגורלי שאנו צריכים לעבור לקבלת רישיון נהיגה
פקעת פחדים וחששות
לא אשכח איך ביתי נראה בחודשיים הראשונים לאחר הלידה
יש להודות לאל שהבכורים בעולם גדלים שפויים ללא עכבות
או שלא?
ברכות יקירה על לידת הסיפור שהמשכו מבטיח כל כך
בחיבה רבה
לאה
ואני מרגישה שההנקה והבקבוקים לא נגמרים אף פעם. גם כשהם גדולים. צריך לקוות רק שאז נושאים בזה שני ההורים אלא שהאימהות לא מרפה. את פשוט מופלאה!*
בקבוק חמים מלא אבקת חלב לבן מעורב בחוטים דקים של כעס
אלה החוטים שבסופו של דבר קושרים
גם אותי תפס יותר מכולם המשפט שציטטה ליאורה בתגובה הקודמת. מותר לקנא קצת?
בקבוק חמים מלא אבקת חלב לבן מעורב בחוטים דקים של כעס ואיים שקופים של כאב לא נראה.
כמה קשה לה . אולי לכולנו היה קשה עם הילד הראשון, כשלא באמת יודעים איך ומה נכון.
את מספרת נפלא, דיתי יקרה.
תודה לך. ליאורה
חניתי לדקה
אשוב לקרוא בערב
נפלא עידית.
רונית
השארתי את שלך לבוקר כי הייתי נורא עייפה.
קוראת כעת.
אני
..ים האיבוד שהציף את כל כולה ..
עידית היקרה,
מדהימה כתיבתך הנוגעת בדברים הקטנים
והכל כך חשובים.
אשה בתוך לבטים חיים.
נפלא*
מיד אשוב
לא יודע, מעולם לא הייתי אישה בזמנים ורגעים שכאלה-
וגם לא איש.
יש לי שתי בנות ונכדה,
ואצלנו כולם אכלנים משובחים - מיום היוולדנו - ועד היום :)
אני קורא אותך ומנסה להתחבר לתחושות המצוקה,
לומד על עולם שאינו מוכר לי.
נפלא
וכל מילה נוספת גורעת
עדית,
את מצליחה להעביר תחושות
בצורה כה חדשה שאפילו אחת
כמוני שלא חוותה זאת,
מצליחה לחוות, כאילו הייתי,
אני שם במצב הזה.
אין ספק שהסיפור מצא אצלי בית,
חמים ונעים ומצפה בשקיקה.*
את אלופה!
סומך את ידי על תגובת יואב .
כמה פשוט
כמה מסובך
כמה קל
כמה קשה
כמה טבעי
כמה צריך ללמוד
כמה כמה כמה
בכדי להיות אמא טובה , צריך אמא טובה!
וכל ההבטחות והאגדות על ההנקה המופלאה,...
והחיבור המופלא .וכו וכו
.שקרים שגדלים עליהם וגורמים אשמה מדור לדור
נדמה לי שפעם כשנשים חיו יחד(אולי בתקופה המטריאכלית)וטיפלו יחד בתינוקות, כולל הניקו יחד, היה פשוט ונכון יותר.
ובכלל המקום הזה מקום כה קשה להפוך לאמא ובו בזמן להיות גם אשה..
. כל כך בלתי אפשרי בחודשים הראשונים..
מורעבת בעצמה , זקוקה לחיבוק וחייבת לספק ציצי וסקס בשביל קצת חום אנןשי .
קשה ביותר.
וכמובן האמא חסרה .
אותה אמא גדולה וטובה שלה זקוקה האמא/תינוקת בעצמה..
כתבת כרגיל מרגש
*אוהבת שלך שרי
מסר בבקבוק?
היא מתחילה לשחות בים האיבוד, חני, נראה לי שהיא תהיה בסדר... מחזיקה אצבעות.
היכולת
המופלאה
הזו שלך את
להסתכל ברגישות
על ההוויה האנושית זו
הקרובה כמו זו הרחוקה גם
ולתרגמה למילים אנושיות המצליחות
לחבר את הסביבה לנימים היותר דקיקים
של התנהלות החיים אצל אנשים באשר הם
היכולת הזו היא פועל יוצא של מיוחדות אישיותך
בתרכובת המיוחדת של בריאתך מוסיקאית בנשמתך
קשובה לצלילים של החיים ומהם מספרת סיפורים צלולים
את מצליחה מעבר למילים ולצלילים לצייר לי לנשמה
ציורים צלולים שבהם אני מצליח לראות בעזרתך
את המראות של הסיפורים כי כשאת מביאה
מילים המילים שלך נצרבות בתודעתי
כתמונות בהירות שאני הולך איתם
למרחקים גם אחרי הקריאה
הראשונה ומתענג לחזור
אל החומרים
המראות
הצלילים
והמילים
סיפורים
נהדרים
תודה על השיתוף כבר אמרתי ?
זכות גדולה אשה מיוחדה
כתיבה רגישה
תודה
יואב
חני אוניברסלית, חני לבד, חני עצוב
תקופה כל כך מורכבת בחיי אם צעירה
כל הספקות והחששות
הכול זכור לי כמו היה אתמול
ואת היטבת לתאר.
מלאה פחדים חני
תוהה מה יהיה ומה יקרה?
רוצה כבר המשך.
את כותבת כל כך יפה.
מרגישה את חני דרך כתיבתך.
חוץ מזה אהבתי את הרקע החדש שעשית לבלוג.
זה הולך להיות ספר , נכון?
פתאום ראיתי את הכתוב על דפים של ספר,זה כנראה יקרה.
תודה לך על הסיפור הנפלא ועל איך שאת מספר אותו.
הרי את יודעת שאני אוהב את כתיבתך ועל כך לא ארחיב את הדיבור.
משך את תשומת ליבי הקשר שבין שקד לד. לא הקשר הברור המופיע בסיפור, קשר טוב בין אב לביתו התינוקת, אלא קשר הנוגע אליה לחני.
עם שניהם עליה להיזהר שלא לגלות פחד. שניהם: ד. ושקד עלולים לחוש בפחד ואז שניהם יתרחקו ממנה...זו מחשבה מפחידה. אסור לה לפחד...
יאלה...תזדרזי עם הפרק הבא בבקשה!
נעמה,
בעיקר בעיקר על השאלה הצחית הזאת - האם היא אימא מספיק טובה.
את צודקת מאוד.
מאוד.
אני נוכחת לקרא שאת כותבת סיפור חשוב.
קצת על דכאון אחרי לידה,
קצת על הקשיים בקבלת השינוי במשפחה, ועל התביעות ממנה כאשת איש
וקצת על ה"עצות" שממטירים עליה, והבקורת
והשאלה הנצחית האם היא אמא מספיק טובה.
בקצור- כל אותם הדברים שלא נהוג לדבר עליהם בקול רם.
חזקי ואמצי!
*
נעמה
כשקראתי את המילים הראשונות של הפרק, על חני שמכינה את בקבוק החלב, חשבתי לעצמי שאולי בפרק הזה יהיה יותר רוגע בליבה של חני. אך לפתע עלתה התמונה שצרפת של הים, והבנתי שגם הפעם לא יהיה רוגע, אלא סערה, ממש כמו בתמונה.
חני היא כיתומה, ואף את הקרבה לד. האיש שלה, אינה נותנת מנוח לחוסר השקט שלה. עצוב. אין בהסתכלות שלה על שקד התינוקת שמחה וגאוה.
היי דיתי...
מה אני אגיד לא הנקתי ...
אבל לגמתי את הסיפור גלוק גלוק בהנאה.
שוקי
"לפני שבועות ספורים הייתה זו תנועה עיגולית ששבעה מלאוּת מהאפונית הגדלה בה, עכשיו זו הייתה תנועה מהירה ועצבנית שסיגלה לעצמה כדי למשש בחשאי ולאמוד אם התמלאה די להשביע את הקטנה"
אף פעם לא יוצאים מנצחים בחיים האלה? אולי בכל זאת כן. פה ושם. כי הקטנה צריכה לגדול ואין אפשרות לשקוע הרבה בים האיבוד. רק בלילות, לבד ובחטף - בין כאב ללאות שלא מאפשרת לראות בריתות בין בת לאב, בין בחירה בפחד או בקיר שעלול להתמוטט עליה. אבל הבקבוק והשכל הישר ניצחו, שרי'לה המעפנה או לא :) חני תהיה בסדר, וגם ד. קיבל עכשיו כמה נקודות
עדית יקרה, הכתיבה שלך טלטלה אותי אחורה בזמן, לחורף ירושלמי אחד ותינוקת קטנה שבכתה.
בא לי לדבר עם חני ולומר לה שתפסיק להקשיב לכל נותני העצות הללו. שתירגע. אין נכון ולא נכון של אחרים. רק של עצמה, ושל שקד.
חני נשמה, תירגעי, את כבר תדעי.
כלכך מוכר וקרוב, כאילו לא עברו להם שמונה-עשרה שנה,
כאילו מה שצמח מהשקד הקטן לא הפך יצור פלאי וקסום
ומלא כל-טוב עד שלרגעים מגיח לו תמהון והרהור שני,
זה שלי, הרי ברור שזה שלי, שהדבר המושלם הזה יצא ממני,
מעמקי הבטן שלי, ואי אפשר להתווכח עם עובדות, ובכל אופן,
הרי זה נס שלעיתים אין לי יכולת להכילו,
כי גדל פה שקד ששבעת המינים שנתברכה בהם מתגמדים לעומתו,
ושוב, נדרשות עדויות והוכחות ושכנוע עצמי,
הרי פלאי-פלאים במהותם אינם ניתנים להסבר...
*נגמרו לי המילים מהכתיבה שלך מזמן...
עכשיו נוסעת עם השמונה-עשרה
לשבוע של אמא ובת, רגע לפני שהיא בורחת לאחרים...
כמה כאב אצרת במקטע אחד של סיפור......
תמיד מוקסמת ממילים שמצליחות להעביר את הרגעים הלא וורבלים.
מילים כאלו כמו כאן.
הצלחת ללא ספק להזכיר לי
נשכחות ,מלפני הרבה הרבה שנים
ייסורים מוכרים המורכבים
מרגשות אשם ,שאולי אנחנו אימהות
לא מספיק טובות ובין הצורך והמחוייבות
כלפי הרכה הנולדת.
אך גם הצרכים
הרגשיים של חני לכתף ,הבנה וחום
על משקל מ:ומה איתי?
איך כתבת ,כמו ילדת השבוע
רגישויות ברזולוציות חדות .
כן זר לא יבין.
הכנסת לי לבטן משהו
כי אני מרגישה אפונית ,לגמריי.