| חני ערבבה שתי כפיות-מדידה דחוסות אבקת חלב במים רתוחים לתוך הבקבוק השקוף. ד. ביקש להאכיל את שקד התינוקת וחני הלכה למטבח להכין את הבקבוק, וכשעמדה שם לבדה היא חשבה שאין דרך בעולם שתוכל למצוא מלים להסביר לו כמה קטנה ורחוקה היא מרגישה ברגע זה, כשהיא צובטת בשתי אצבעות את פטמת הבקבוק ומנערת, ואחר-כך מטפטפת טיפה על גב כף ידה לוודא שהחלב לא חם מדי לקטנה. חודשיים חלפו מיום שנולדה שקד. חני ניערה את הבקבוק שוב ושוב וכיסתה עליו בשתי כפות ידיה. בקבוק חמים מלא אבקת חלב לבן מעורב בחוטים דקים של כעס ואיים שקופים של כאב לא נראה. כי דבר לא היה לה פשוט ומובן מאליו בחודשיים האלה.
כבר בפעם הראשונה שחני לקחה אותה לידיה נצמדה שקד לפטמתה בכוח אדיר וחני פלטה צעקה מבוהלת. האחות שעמדה לידה אמרה לה "אל תצעקי, את תבהילי אותה!" וניסתה להרגיע אותה שהכאב יפחת, וניסתה להסביר עוד הרבה עניינים חשובים שקשורים בהנקה, אבל חני לא שמעה דבר, כאב לה. היא הסתכלה בפּיוֹן הקטן שנצמד אליה והייתה מבועתת. האחות אמרה "תנשמי עמוק, תספרי לאט-לאט עד עשר, תינוקות רגישים מאוד, היא קולטת את הפחד שלך! אם היא תרגיש שאת נבהלת היא לא תירצה לינוק ממך, ואז לא יהיה לך מספיק חלב בשבילה." חני רצתה מאוד להיניק את שקד, אבל כאב לה. היא לא מצאה זווית נכונה, והיה לה קשה לשבת. אחר כך, בבית, היא פחדה ששקד לא נושמת כשהיא יונקת. היה נדמה לה שהיא לא בולעת כלום. והיא התמלאה דאגה מפני שהקטנה נרדמה כל-כך מהר ולא הסכימה להניח לפטמתה גם תוך כדי שינה. האחות בטיפת חלב אמרה לה: "היא קטנה, עוד אין לה הרבה כוח, היא מתעייפת מהיניקה ולכן היא נרדמת, היא צריכה לינוק הרבה כדי להתחזק," אבל חני לא הבינה איך לעשות שיהיה לה הרבה חלב כדי ששקד תגדל ותתחזק. היא הייתה מותשת מלילות וימים שהתערבבו זה בזה מאחורי מסך של בכי תינוקת לא מובנת. פעם בשבוע, בלילה שלפני ביקור-השקילה בטיפת חלב הייתה מסתובבת הלוך ושוב בבית ולא הסכימה לשכב לישון גם לא בין ההנקות הקצרות. כשהייתה מניחה את הגופיף הקטן העירום על המאזניים מול האחות הייתה דוחסת ציפורניה רחוק מתחת לחולצתה, ונועצת אותן עמוק בעור בטנה ולא נושמת. גם האחות אמרה אותו הדבר. "את צריכה להירגע, אחרת לא יהיה לך מספיק חלב והיא לא תעלה מספיק במשקל." כשחזרה הביתה הייתה מרימה את החולצה ומציצה לוודא ששקד הפצפונת עצומת העיניים לא רואה איך היא ממששת בזהירות את ארבעה החתכים העמוקים שציפורניה חרצו בה ונושפת עליהם לקרר את הצריבה. שקד בכתה הרבה. "היא בטח שוב רעבה" חני הייתה אומרת לד. "אולי אין לי מספיק חלב והיא פשוט רוצה לאכול ואין לי מה לתת לה?" ד. היה לוקח אותה ומערסל, ומנדנד, ומסתובב בדירה, ויורד לרחוב ומטייל אתה בגינות, ושר לה "הילדה-הכי-יפה-בגן" ו - "לילה-לילה-מסתכלת-הלבנה-בפרחים-אשר-הנצו-בגינה". חני הייתה מסתכלת עליהם מפינת הספה בסלון, היא הייתה כל כך עייפה ומרוקנת, אפילו כוח לקנא בברית שבין שקד לאבא לא נותר לה. ובמקום לבכות הייתה ידה נשלחת, שוב, אל מתחת לחולצה. לפני שבועות ספורים הייתה זו תנועה עיגולית ששבעה מלאוּת מהאפונית הגדלה בה, עכשיו זו הייתה תנועה מהירה ועצבנית שסיגלה לעצמה כדי למשש בחשאי ולאמוד אם התמלאה די להשביע את הקטנה. שרי'לה התקשרה מדי יום, אבל לא הצליחה לבוא כמעט אף פעם. היה חורף קר והנסיעה באוטובוס מהיישוב שלה לירושלים, עם תינוק ושתי ילדות קטנות הייתה לה מסובכת. "אל תרימי אותה כל פעם שהיא מתעוררת," היא אמרה לחני כששמעה את שקד בוכה בטלפון. "היא תתרגל ותרצה רק על הידיים, והיא תצא לך מפונקת בסוף." חני אמרה שבטיפת חלב אמרו לה להיניק בכל פעם שהתינוקת בוכה כדי שיהיה לה חלב. "זה לא טוב," שרי'לה אמרה לה, "היא צריכה לאכול בשעות קבועות, לא כל פעם שמתחשק לה לבכות. כל פעם שאני מצלצלת אליך אני שומעת אותה צורחת." ואז היה הביקור הנוראי ההוא בטיפת חלב, כשהאחות שקלה את שקד והרימה מבט מוכיח אל חני ואמרה שהקטנה ירדה במשקל, וזה לא טוב, כי היא לא אוכלת מספיק, והגוף שלה לא מקבל מה שהוא צריך כדי להתפתח, צריך לתת לה בקבוק ודי. חני חזרה הביתה וטיפסה במדרגות, היא נכנסה לדירה והניחה את שקד בעריסה שלה והתיישבה על הרצפה לידה. שקד הייתה שקטה, באופן מפתיע. חני הסתכלה על העיניים העצומות, על האגרופים הקטנים, על המצח המכווץ, ומיליון דברים התרוצצו בה, מיליון דברים שהיא רצתה. היא רצתה לדבר אליה, אבל לא ידעה איך. היא רצתה להיזכר במלים של אחד השירים שד. היה שר לה, אבל לא הכירה את השירים האלה. היא רצתה להתקשר לד. ורצתה לבקש ממנו שיבוא הביתה ויגיד לה מה לעשות. אבל היא פחדה. אתמול בלילה נענתה לו, וזו הייתה הפעם הראשונה מאז הלידה. שקד ישנה לידם בעריסה וחני לא ידעה איך עושים את זה כשהתינוקת כל כך קרובה אליהם. היא פחדה מהרגע הזה שצפוי לבוא, אבל היא גם ידעה שעכשיו לא תוכל יותר לסרב לו. וכשזה בא היא פחדה לנשום. בהתחלה עוד פחדה ששקד תתעורר, אבל מהר מאוד התחלף הפחד הזה בחרדה אחרת, על עצמה, ועל גופה שלה. שהיה לה זר, ולא מוכר, ורופס וכואב ומכווץ כל כך. חני חששה כל כך מגופו הגדול של ד. שהתרומם ונלחץ אל שלה, ומאצבעותיו שגיששו וחתרו וחיפשו בקדחתנות על גופה. אבל באותו רגע שנפנה אליה היא נשבעה עמוק בתוכה שלא תיתן לו להרגיש את הפחד. מפני שיותר מכל דבר בעולם היא הייתה זקוקה לחיבוק שלו. זה שנמנע ממנה בשבועות של שתיקה שבינו-לבינה. ויותר מכל דבר אחר בעולם היא פחדה ממראה גבו המופנה אליה באכזבה, ומתגבהַ לחומה עצומה שמאיימת להתמוטט עליה. ואחרי שנגמר הכול, והוא שבע ונרגע ונרדם כשידו מונחת מתחתיה, היא פקחה עיניה לתקרה והקשיבה. לנשימות הקטנה, לנשימותיו של ד. ולים האיבוד שהציף את כל כולה בחושך.
חני לא ידעה מאיפה באו לה הכוחות, אבל היא הבינה שכך צריך לעשות עכשיו, והיא שבה והכניסה את הקטנטונת למנשא הקנגרו הכחול וירדה אתה לבית המרקחת הקרוב, שם קנתה שישה בקבוקים ושתי קופסאות אבקת-חלב לתינוקות.
© כל הזכויות שמורות פרק 1: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1287872 פרק 2: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1299229 פרק 3: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1309238 |