בית (3)
-- מזמן שגיליתי את השמש, אוהבת אני להביט את תוכה בעיניים פקוחות. כך נשטפת כולי בנהרה אדומה אדומה וחמה. אז עוצמת עיניים ונותר בי האור ופוגש בי, את הזיכרון המתוק של בית ראשון. חום חממה אדום, בתוכו אני הווה, פשוטת איברים, באין משקל, באין זמן, באין מ יש. הווה אני ברחם אמי וכל הווייתי מוגנה, מוזנה בשקט, ברוגע. נמלאת ב יש מבפנים, ומחוץ עירומה עד קצות עצבים. מאזינה לקולות. שומעת את הבושה, את הפחד, את ההכרח, אף את המוות שומעת. וכל ה יש שבי נזעק, נזדעזע, קורע בי קריאה – נוסי מכאן, מהרי לברוח, מחורבן בית שאין לך מקום בו. כך שומעת אני ונחרדת, ונחרצת, ונחלצת בכוח ה יש, של אותו בית ראשון, אליו משיב אותי אור השמש. ורק בזמנים אחרונים, איני יכולה עוד לשאת את אורה הישיר ואיני מוצאת נחמה בה יותר. בזמנים אחרונים עושה בי השמש שמות וסימנים – של מוות. אוהבת אותה ונשמרת מאיתה. נוצרת בתוכי את חומ(ר)ה של השמש, לעשות בו שימוש בבניית יסוד בית. תחילה בבהילות, מתיכה אבן באבן והזמן חומד לי לצון – אין בונים בית בבהילות, אינך רואה כי חום שמש אדום לבדו, מאכל כתלי עצמו? כן, רואה, שומעת את המוות צורב קצותיי. -- ורק השמש. והרוח. והחול. והים. נוגעים בי כמו שאני אוהבת ב אמת. -- |
