אחת ל 3-6 חודשים אני מבקרת במוזיאון תל-אביב לאמנות כדי להתבשם מהתערוכות המתחלפות.

אני מגיעה לכל תערוכה בפתיחות מירבית במטרה להפנים את היופי, הצבע, הרעיונות, לראות עבודות נוספות של אמנים שאני מכירה ולהכיר אמנים שטרם זכיתי לראות עבודותיהם. עבורי ביקור בתערוכה הוא מזון לנשמה, ניקוי ראש והרחבת דעת.

ביום רביעי בקרתי במוזיאון. במחיר שקל אחד קניתי בדלפק הקופה מידעון, בחרתי מתוכו תערוכות אחדות  שאבקר בהן, שכן אי אפשר לעכל את כל התערוכות המתחלפות המוצגות במוזיאון ביום אחד, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת - והתחלתי בסיור.

אחת התערוכות ששבתה את ליבי היא התערוכה של  הצייר מנחם שמי 1897-1951, תערוכה רחבת יריעה של עבודותיו למן 1914 ועד לסוף חייו. התערוכה מקיפה, יפה ומעניינת ביותר, שמלבד היותה כספר הפתוח על הישוב והאמנות בארץ היא תעודה מעניינת ביותר על קורותיו של הצייר הנפלא הזה.

דבר אחד אינו ברור לי: מדוע הציורים הראשונים שאנו רואים עם כניסתנו לתערוכה הם האחרונים שצייר הצייר ואנו פוסעים מן הסוף להתחלה? האם זה לשם השוֹנוּת גרידא או שמא החמצתי את הכניסה הנכונה לתערוכה?

תערוכה מדהימה נוספת היא התערוכה של ארם גרשוני. ריאליזם במיטבו. לא להחמיץ.

ואחרון אחרון חביב תערוכת צילום של נעמי לשם  מתוך "מסלולים". צילום מעניין ומקורי. אודה: אני בד"כ מעדיפה תערוכות ציור על תערוכות צילום. לאחר שבקרתי בתערוכה זו אני שמחה שעשיתי זאת. צילומיה של נעמי לשם ריתקו אותי.

אני ממליצה בחום על התערוכות הנ"ל. כדאי ביותר.