אני קורה ספר מצויין, "מאה של מרגלים", שכתב ג'פרי ריצ'לסון, שעוסק בביון במאה העשרים  - שהיתה המאה הכי אקטיבית בהיסטוריה בתחום הריגול בזכות שורה של תהליכים ובראשם ההתפתחות הטכנולוגית. עוד לפני הלווינים ששינו את פני הריגול היה זה הטלגרף מהמאה הקודמת, הרדיו ותחום הטייס שנתן אישרור ראשון וודאי על היקף כוחות ופריסתם. אמרתי שזה ספר מצויין, אבל אובייקטיבית - הוא לא מצויין לכולם: יותר מידי פרטים שלא ניתן לזכור, מובאות, ואלמנטים מתחום חקר ההיסטוריה שיכולים להטביע סיפור טוב, במיוחד אם זו הפעם הראשונה שפרטים אלו מוצגים בפני הקורא.

היות שקריאת סיפרי היסטוריה חביבה עלי וצלחתי כבר "בקלילות" את רוב ביוגרפיות הרוע, ואת אלו של צ'רצ'יל ורבים אחרים - אני דיי שוחה בפרטים וקריאה של ספר חדש היא בבחינת חיפוש פרספקטיבה אחרת יותר מאשר חיפוש עובדות. אכן, מצאתי את הזוית החדשה עבורי בספר הביון העבה הזה. נושא הריגול מרגש תמיד, כי הוא כולל סיכונים והשלכות קריטיות לשלומם של העוסקים במלאכה, שולחיהם ונתיניהם כאחד. מלחמת מוחות ואינטליגנציה אורגנית וריגשית הינם כלי נישקם של המרגל בחזית ומפקדו. דילמות מוסריות קשות ניצבות בפני שניהם. החלטה של יחיד תמיד משפיעה על רבים, ושדה המוקשים של הריגול הנגדי כולל את הבריתות המופרכות ביותר שאי פעם מצאו עצמם בני אדם כורתים ביניהם. 

למרות היותי "דור שלישי" לשואה, ההתמכרות שלי למידע ותמונות ממלחמת העולם השנייה לא יודעת שובע - אם בילדותי התחזיתי לחולה בימי השואה כדי להיות מרותק לשידורי התמונות הקשות של ערימות הנעליים, הדרגשים מאושוויץ והמוזלמנים בפתח המחנה עם בו המשחררים, הרי שבבגרותי אני מחפש מזור לאותה ההתמכרות. בעוד שבילדות הייתי בשוק מהפרטים, כמי שעמוק בשנות השלושים לחייו, אני מחפש היום יותר מבעבר לדעת מה אני חושב על כל זה. מה הנרטיב הפרטי שלי. השואה היתה דיירת קבע בבית סבי וסבתי וגם את ההשלכות של זה אני מנסה לברר. פרט להתרגשות מגילויי סרטים "חדשים" שהתגלו עשרות שנים אחרי דבר, סרטים שמיגנטו אותי שוב למסך כי היו בצבע, את התמונה הבהירה אני לרוב מקבל מקריאת ספרים. חלקם של אלו כלל לא עוסקים בשואה או במלחמה, אבל צלם האדם האמיתית על ספקטרומה הרחב היא שמשתקפת בבהירות ועוזרת לי להבין מה קרה לנו כאנושות, ובפרטי - מה קרה לנו כעם. באופן שאינו משתמע לשתי פנים, אני מתייחס לשאלה השנייה, הנוגעת ל"עם", כשאלה פרטית ואישית ביותר. איני רואה עצמי כשואל השאלות, חלק מקהל גדול. אני רואה עצמי כיחיד למול נטל השאלה הזו. זוהי שאלה מעצבת ומגדירה עבורי את ה"אני" למול האנושות. בבסיסה של שאלה זו נגזרות עבורי תהיות פרטיות: האם אני סומך על 'העולם', וכמובן, 'מה אני אמור לעשות בנדון' - שאלה שכלל אינה מיושבת עם דרך חיי הבורגנית שחפצה ביציבות ובטיאטוא נושאי המהות "מתחת לשטיח". אז מהי האמת שלי? לא יהיו פתרונים בפוסט זה, כי אני עוד עובד על זה.

לכן ספר הביון שריתק אותי כמו מקצוען למידע האסטרטגי, הטכני והתפעולי (בכל נושא היסטורי שאינו חופף ישירות לגורלי), הפך קשה לקריאה בפרקים שדנו בריגול בתקופה שבין שתי המלחמות הגדולות. ביחוד הפרק שכיסה את השנים 1932-1939 הוא זה ששבר את המחיצה הטיבעית שיש לי מחומר קריאה שכזה. לקרא ולא להאמין - היו אינספור אפשרויות ריאליות לדקור ולפוצץ את הבלון שניפח היטלר, ולמנוע את האסון המתקרב. גם האנגלים ואפילו הצרפתים יכלו להביא לסיום כהונת היטלר אם רק היו קוראים את התמונה לאשורה ומפענחים נכון את המציאות שנשקפה להם מאמצעי הביון שהיו ברשותם. טובת העולם נשכחה בפוליטיקה המקומית בכל מדינה ומדינה, וביחוד באנגליה שמצטיירת בספר באזלת ידה המוחלטת כשיכולה היתה ליצר מציאות שונה לגמרי באירופה, והחמיצה הזדמנויות לכך גם ב 1935 ובגדול ב 1936. 

תוך קריאת החומר הופך המסמך במוחי הקודח לטופס שכותרתו, "הדרך לשואה - ציוני דרך". ממלא טופס חדש: התאריך של היום, לצד המילים, "איראן- תחת שלטון אייטולות". ומנסה להבין איפה נמצא המשטר הזה בדרכו למלא משאלה שטנית שעצם ההכרזה עליה כבר ממלאת שניים מהסעיפים בטופס הגנרי שלי: האם המשטר מכין את עמו בהצהרות? האם המשטר גלוי בהצהרותיו לעולם?

בטופס השואה שלי לא קיימת השאלה, האם המשטר מאיים כטקטיקה וזהו רק בלוף לצרכי פרופגנדה או צרכים פוליטיים פנימיים. אין בלופים בנושא איומים להשמדה. יש איומים שמגיעים עם ארסנל של סקאדים קונבנציונלים, ויש איומים עם מרעום לחימוש גרעיני - וזה כל ההבדל כולו.

 אני יענה בפרטי ולעצמי בלבד על השאלה, האם העולם יעשה את הדבר הנכון - אני עדיין עובד על זה.