ויזרח השמש. לא שמש ממש.אלא כמו בתמונה-עגול, צהוב ולא מחמם.כי שש בבקר. שבת.אצא מהבית  בשכונת עג'מי ביפו, שלנתי בו כאורח.  . אלך על הים. רסיסי  מים  ילקקו  את פני כגורי כלבים.אנגבם כנשיקה  רטובה מדי בכפפה של צמר שחור.אתפעל כמו ביאליק שראה זוהר בשלולית וקרא "אלוהים. שטפתני האורה".משורר הדלות היה יתום מאב וחשוך ילדים אבל עכשיו עוד אמש.צלצול.

אבא?כן מיכל.

פרץ של  בכי.

אבא?פרץ בכי נוסף.

בגלל יום ההולדת?כן.

את בת .22, כל שנה אותו יום שחור.

אבא,זרקתי אותו מהבית.

לאן מיכל?לאמא שלו לכרמיאל.

אבל הרגע נכנסת לגור איתו.

 שבוע לפחות,שלא יעז להגיע.

 מהו עשה רע?

פרח,גלויה,לא מגיע לי?צודקת.

קנה לי נעליים בשמונה מאות שקל.מה אכפת לי הכסף שלו.צודקת.

איפה אתה?רחוק.תאסוף אותי מהר.

ארבע בבקר.הרעיון מזנק מתוך המזרן שעל הרצפה. מגדלור המאיר את העבר .הזוג נישא.הבזקי אור לבן.חיוכים מאירים.למחרת.שניהם נחבאים בשני כדי חרס גדולים.משיקים בנקודה אחת כי הכרסים עגולים ורחבים. אי אפשר להפגיש את הפיות בשביל לשתות. מתוך זרות  שלא פוצצה במחצבת הזמן פוחדים לבקש "הגמיאיני/הגמיאני". האש שנולדה מהתקווה לא אוכלה והיא מרסקת את הכדים לרסיסים.זה הפנס המוצב לאחור ומצמצם את כל האירועים להערת שוליים.טיילת.מסך הלילה עולה 

אי בים ועליו נציב מלח שחור.דייג עטוף אימוניות בצבעים יד שלישית.דשא על חול.

הגלים כגדיים קטנים מקפצים  ליד סלע האם.שביל של קליפות גרעינים ועיתון קרוע.מוסף ספרים?! .דייגים בתפזורת.ילד שעון על מעקה אבן מביט באביו המותח את חוט החכה. הילד הוא שוליה של אומן.

מוקדם.קר.החמצן כנראה, ממכר.ומוסיקת המים.הטרטור של הכננת והיד עם הסיגריה שמסובבת את הידית .וזו מוסיקת טכנו. למרות שעוד מעט יש מכונית שהפיתיונות הונחו עליה ושיר ישראלי מושר.או אולי האין סוף במים -שרואים.שאולי אין מה לראות ואפשר להשפיל עיניים אל הכאן.  .והספינה הישנה.לוחות העץ אכולים, מכוססי ציפורניים.רווחים נפערים ביניהם אורבים למים שישימו להם סוף ויטביעום כי אינם רלוונטיים.הספינה עומדת על האספלט בנמל מבוישת  כי ערוותה שנסתרה במים עמוקים  נחשפה וגם לוח ההגאים בולט כתינוק משתין ברוח.החרטום זקוף לשווא.חיה בים מתה בחוץ.

,על קו החוף,בתי פאר הנחים בשבת מחריצות היתר של הבונים. יש גם  בקתת חומר ולבנים ועליה חמש צלחות לוויין ולובן של בגדים תחתונים ,תלושי אופנה , תלויים על חוט. עוד יש ערבים בנוף הזה. שני סינים באופניים  נעלמים ואיתם  השמיים והאדמה  כי ענן של רוכבים בכובעים זוהרים מוחקים את הלוח, נקרא לו -טבע המקום,ועמם יחד צועדים ורצים ומדברים וקטע שיחה "יש לזה משמעות...."נשרך אחרי הנואמים ואישה רוסיה נשענת ליד המרינה משרטטת את קווי המבנים והכחול ביניהם מסרב להסתכם בקו אחד והיא עוזבת והמולת היום צועקת שלום לשקט של הבוקר המניח לכלם- הדומם   והחי והנחשב והעלוב וגם מפנה מרחב ווקאלי לזמזום הדבורה ולרעד של פרח שהשיר טיפה של טל  כדי שתתערה בורידי העלה הירוק.    

בדרך חזרה מנמל תל  אביב עלתה למונית השירות קו 4 ,בחורה שפניה קשים.ירדתי לרגליה.נעליים שחורות, שטוחות עדינות ,רצועות צולבות וגרביי טורקיז עם פרחים קטנים.ג'ינס כחולים ומעליהם נרתיק מצלמה.ניקון.לידו בחיקה תרמיל גב עמוס.בלשונית הרוכסן של המעיל האפור תקוע  פרח ורוד יבש,הצעיף היה כרוך כמו מיצג אמנותי סביב צווארה.צבעו אדום ורך כמו כלנית שפסקה להסמיק.שיערה היה שחור ועיניה עמוקות.האף החזק הלא מדויק  העניק לה את המבע של וירג'יניה וולף.היא הסתוותה בעולם נראית כלא נראית.אמבטיה.החלונות הגדולים הזרימו אור.

מוסיקה.עיתון.שקט.

ואז הספור של חיים לנסקי.משורר ביש מזל(הארץ,תרבות וספרות)חיים עלובים,גולאג,סבל ואי כבוד על לא עוול, מת צעיר והשאיר שורות כאלה-"אותנו אל חנן במנגינות שמים/בכסף סהר ובניקיון שינים".