הסטתי את הווילון ולבי צנח באכזבה. איזה מין יום שבת הוא זה בלי שמים כחולים? עננים אפורים האפילו את העיר, הפכו את אור היום הלבן – לאפור פלדה, מאיימים לפרוק את נשקם הרטוב בכל רגע. ענפים חשופים הצליפו בזגוגית, עירומים מכל עלה ירוק. רוח קרה נשבה בחוזקה על פניי הבלתי מגולחים, כצוחקת לאידי. אכן, יום נפלא לדייט ראשון – יום שחור-לבן...

למטה, מתחתיי, התרוצצו אנשים על המדרכה הלבנה, לבושים שחור ואפור, אצים למקום מפלט לפני פרוץ הסערה. פניי הנוגים ניבטו אליי מתוך המראה: עיניים אפורות, תלתלים עבותים, שחורים כפחם, גבות משורטטות כמו בגיר שחור, חזה ערום שופע שיער אפל, אפל כמו מצב רוחי כרגע...שבת בשחור-לבן, ואני יוצא לדייט, ללא ספק, דייט שחור מהגיהינום....

קבענו בקפה על החוף בשעה4, כדי שנוכל לראות את השקיעה מבעד לחלונות הענקיים הפונים לים. חופית היא שבחרה את המקום, ואני לא התנגדתי. איך אפשר להתנגד עם שם כמו שלי – ים -?הייתי מהופנט מהשיחות שלנו. כל מה שרציתי היה סוף סוף לראות אותה פנים מול פנים, להתבונן בעיניה, ולספר לה כמה זמן חיכיתי להכיר בחורה כמוה, שכמוני אוהבת ים, שחייה, לגלוש על הגלים, ולהפקיר את גופה לשמש, בלי חשבון לכל ההפחדות של הרופאים והתקשורת. כל זאת הייתי אמור לומר לה על רקע שקיעה כתומה-אדומה לוהטת, מעוטרת בענני נוצה ורדרדים כמו הפנטזיה שלי שסוף סוף מתגשמת....

רבע ל-4, ובחוץ כבר מזמן חשוך. אני מעיף מבט אחרון במראה: מעיל עור שחור, צעיף לבן כרוך ברישול סביב צווארי, מגפיים שחורים. עיניי הכהות ופניי הלבנים מייאוש משלימים את המראה השחור-לבן הכה תואם ליום שבחוץ. דייט על החוף בחודש ינואר לראות את השקיעה. פשוט פתטי! כמעט יכולתי לשמוע את צחוקם הלגלגני של שותפיי לסטודיו הגרפיקה שלי, "צבעים" : "אתה סתום? מי קובע דייט ראשון בחורף על חוף הים? שקיעה אתה רוצה לראות? חכה לקיץ....".

אין מה לדבר, אני אחרון הרומנטיקנים במילניום הזה. אותי לא תמצאו יושב בדייט עם לפטופ, או מלהג בקול של איש חשוב על עסקת מיליונים, כשאוזנייה של טלפון נייד באוזני. לא סובל את הטירוף הזה! תצחקו, תצחקו כאוות נפשכם, לא איכפת לי. אז נכון, מלאו לי 40 בשבוע שעבר, ואני עדיין רווק. לבי נשבר כבר עשרות פעמים מהבחורות העדכניות, הדעתניות האלה, שנועצות בי מבטים חדים, ונוקבות את נשמתי במשפטים קרים החוקרים את רווחיי השנתיים , וכמה פעמים זכיתי בפרס "סטודיו הגרפיקה המצטיין". אחרי דייט מסוג זה הייתי חוזר לסטודיו בראש שפוף, ולא מדבר עם אף אחד , כשהייאוש מכה בי. ריבוי הדייטים האלה הוא שזיכה אותי לכינוי הנישא על כל פה בסטודיו שלי – "ים של דמעות"...

אני רק נזכר בכינוי הזה, וכבר מרגיש רטיבות חשודה בזווית עיניי. האם זה הולך להיות עוד אחד מהדייטים "האלה"? האם יום שחור-לבן כזה אינו בעצם איתות של היקום, ששוב אני הולך להתאכזב? אני צועד על החוף הריק, מדלג בין השלוליות, שנראות לבנות באור הפנסים החיוורים שהחלו להידלק . הקפה נגלה לעיניי בין שמשיות ערומות מבד, ומגדלי כיסאות פלסטיק מיותמים, אזוקים לעמודי מתכת שחורים. אני נכנס לקפה , מנער את טיפות הגשם מתלתליי, מחפש אותה בעיניי. היא לא כאן.

אני מתיישב ליד החלונות הענקיים ומביט החוצה. אפור. עוד אפור. רטוב. יותר רטוב. המלצרית ממהרת אליי. אין לה יותר מדי עבודה עם זוג הזקנים שיושבים חוץ ממני כאן, ושותים תה עם לימון. אני מנפנף אותה ממני, כי תיכף אני יוצא מכאן, זה ברור. רק מטורף כמוני יכול להאמין שבחורה נורמאלית תגיע לדייט ביום שחור-לבן כזה. "אני כבר עף מפה", אני אומר לעצמי, "שקיעה כבר לא תהיה היום, וגם דייט לא יהיה....".

ברגע זה נפתחת הדלת, ונכנסת בחורה עם מעיל עור לבן וצעיף שחור כרוך ברישול על צווארה. היא ניגשת ישר אליי. אני מספיק לקלוט עיניים כחולות מהממות, שיער זהוב כמו חול. "אתה ים, נכון? אתה נראה בדיוק כמו ים!", היא אומרת בעליצות. "ואת נראית כמו חוף", אני אומר לה, כשלבי הולם בחוזקה.

"הגעתי בדיוק לשקיעה, איזה דיוק, אה?", היא ממשיכה בהתרגשות. אני חושב שהיא קצת מטורפת, אבל בכל זאת מסתכל החוצה, דרך החלון הענקי לכיוון הים, ושם, מולי, שקיעה אדומה-כתומה לוהטת, עטורה בעננים קלילים ורדרדים, הצובעים בעדינות את שמי הפלדה השחורים, וממשיכים וצובעים את השלוליות הלבנות , מחזירים את הצבע לקצה הגלים, לשמשיות, ולחול, עד שאני מתחיל לחשוב שאותו יום שחור-לבן היה פשוט פרי דמיוני...

  * הסיפור נכתב בהשראת צילום של חברתנו מהקפה, "שטוטית"

http://cafe.themarker.com/view.php?t=1336570   

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)