הגענו לכאן מארץ רחוקה. לא רבים הגיעו באותן שנים, ומי שהגיע, לעיתים קרובות עשה אחורה פנה קדימה צעד. אנחנו, אפעס, בזבזנו את כל מעותינו על שוחד לפקידי המכס ולכן לנו זה היה אבוד.

הייתי נבוכה בזרות שלנו, בתוך ים הצברים שדיברו עם ההורים שלהם בעברית: זה היה בלתי נתפס עבורי ועבור אחותי. סרטים לבנים וגדולים לשיער נתחבו עמוק למגירה, ימי הולדת סביב שולחן + פירושקי ובורשט הומרו במשחקי חברה וסלואו בסלון, חגיגות ראש השנה האזרחי סביב עץ מנצנץ הומרו בהדלקת נרות בחנוכיה מקרמיקה ו.. ונשאר עניין שם המשפחה. שם לא היה לי סיכוי. לדיג'ינסקיה - גוד דמיט! למי עוד היה שם משפחה ארוך יותר מארבע אותיות? 

שכחתי והדחקתי את העניין הזה, עד שמצאתי מבחן מצהיב שלי מכיתה ג'. חשבון. 100. ולמעלה מתנוסס לו שמי, כתוב באותיות מאומצות של ילדה בת 8 וחצי - מהגרת. "אסיה לוי" - עפרון על גבי נייר משבצות. נזכרתי. נזכרתי איך ישבתי בכיתה הזאת, בה כולם היו תוצרת הארץ, מי תוצרת דפוקה יותר ומי פחות, וחשבתי שרק מילה אחת מפרידה בינינו: שם משפחתי.

אם בחיים הבאים אוולד שוב יהודיה, אני מזמינה מראש - ודיר בלאק אלוהים אם אתה מתחשבן עם מי שלא צם ביום כיפור - לוי אורגינל.