השבוע נערך ערב עמותת חיל האוויר שבו ציינו מלאת 40 שנה ל"מלחמת ההתשה" שאחרי מלחמת "ששת ימים". זו היתה מלחמה שונה מכל אלו שהכרנו לפניה ואחריה. מארגני הערב הצליחו להבליט מוטיב מרכזי בחיי חיל האוויר במלחמה הזו והוא השניות שבין הלחימה ובין המשך החיים הרגילים.

היטיב לבטא זאת גיורא בן דב שהיה אז טייס במילואים. הוא סיפר כיצד היה נקרא לטייסת משיעור בטכניון וכיצד היה חוזר לטכניון כמה שעות לאחר מכן, כאשר במהלך השעות הללו הוא תקף כוחות מצריים בתעלת סואץ.

תחשבו על הסיטואציה הזו. מתוך האווירה הלימודית נדרש בן דב לבצע פעולה שונה לחלוטין שבה הוא עלול להיהרג ואחר כך לחזור ללימודים כמו כל סטודנט אחר.

איך מגשרים בין שתי הסיטואציות הללו? הנושא הזה, שבו אדם נדרש להתנהגויות שונות לחלוטין בסמיכות זו לזו מעסיק אותי לא מעט. התחלתי לשים לב לסוגיה כאשר הכרתי ארגון מסויים שבו היה שוני ניכר בין מה שנדרש מאנשיו בעת שפעלו מחוץ למשרד לבין מה שנדרש כאשר פעלו במשרד עצמו. למיטב שיפוטי רבים מהם לא ידעו להבחין בין שתי ההתנהגויות, והדבר פגע בביצועי הארגון.

(תחום המכירות הוא רק אחד ואפשר להוסיף עוד דוגמאות)

בערב העמותה סיפרו אנשי התקופה (הם ובני משפחותיהם) כי היתה זליגה בין שני המצבים – הלחימה וחיי השיגרה. למרות שאז היה לכאורה קו גבול ברור ביניהם – החל בלבוש (סרבל הטיסה והמדים בכלל) וכלה במקום (המטוס, הבסיס) – אי אפשר היה להימנע מכך. בחיי היום-יום של ארגונים המצב קשה עוד יותר נוכח הדימיון הרב שבין המצבים השונים. הלבוש הוא אותו לבוש וגם המקומות לא משתנים, או לא נראים אחרת, בין הפעולות השונות.

הדבר חשוב במיוחד בתחום קבלת ההחלטות בארגון. הסיכוי לקבל את ההחלטות הנכונות יותר גדל ככל שהתשומות לתהליך תהיינה אובייקטיביות יותר. כבר כתבתי על כך בעבר ואפילו חיפשתי איזה כלי חדש לכך. אז הנה עוד נושא שמנהלי הארגון צריכים להיות ערים לו בחיי היום-יום של הארגון.