או ברט...

שבת 15.11.08 צוותא ת"א

לא יוצא לי הרבה להגיד את המשפט: "בשביל זה שווה לחיות", אבל אחרי השבת האחרונה, אני  חושבת שיש חוויות שמשאירות בך טעם אחר, טעם של חיים. 

באותה שבת הלכתי עם אחותי לצוותא, כדי לשמוע את אביב גפן מארח את אחת הדמויות שהשפיעו עלי מגיל 15 דרך הצבא ועד היום. אני מתכוונת לברט אנדרסון, הסולן האגדי של להקת סוויד, בה התאהבתי מהצליל הראשון לפני יותר מעשור. נכנסו לרחבת התיאטרון הדחוסה ואני תהיתי כמה מהם באו, כמוני, לספוג קצת נוסטלגיה ולשמוע שוב את השירים שאהבו כל כך לזמזם.

נכנסו לאולם והתיישבנו בשורה השלישית באמצע. הסתכלתי סביבי ופתאום קלטתי שסוף סוף אחרי שתי הופעות בהן הייתי, אחת של הלהקה ואחת של אנדרסון לבד, אני לא רק אשמע אותו שוב אלא גם אזכה לצפות בו ממרחק של 2 מטר. עצם המחשבה הזו ריגשה אותי ומילאה אותי בציפיות. חושך באולם. ראשון נכנס ערן מיטלמן והתיישב ליד הקלידים בדממה. אחריו נכנס אביב גפן כשהוא לבוש במראה לונדוני מתוקתק. מכנס שחור, טי שירט לבנה ועליה ז'קט שחור מסוגנן.הוא התיישב ליד הפסנתר והחל לבצע שירים מהרפרטואר המפואר שלו. הוא היה מרשים ביותר בשילוב עם התאורה והאווירה המיוחדת. בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שאני צופה בו בהופעה חיה שהיא אינטימית וקטנה ואני חייבת לומר שלא התאכזבתי לרגע.  לאורך כל המופע ג'ינגל גפן בין הפסנתר לבין הגיטרה או לבד כשהוא אוחז במיקרופון מול הקהל ושר. הוא ביצע את "אוקטובר", שיר חדש שכתב באנגלית ושאמור לצאת בקרוב. אני חושבת שהשיר הזה עשה עלי את הרושם החזק ביותר בהופעה. הוא היה מרגש ומלנכולי ולמרות שיש לא מעט שאומרים על גפן שאין לו קול יפה, אני טוענת שיש בקול שלו משהו חזק שזועק החוצה, שלאחרונה קשה לי למצוא אצל אמנים ישראלים אחרים. אביב גפן יש רק אחד וכבודו במקומו מונח. 

המופע של גפן המשיך ואנדרסון עוד לא עלה לבמה. נהניתי מאוד אבל הייתי מעט קצרת רוח ולא משנה שאמרתי לעצמי כל הזמן, "מיכל, תני את הכבוד לאמן הזה שמופיע לפנייך ואל תחשבי כל הזמן על ברט". לא יכולתי כבר לחכות... ואז, סוף סוף, הגיע הרגע המיוחל ולאחר הקדמה קצרה של גפן עלה אנדרסון לבמה והלב שלי פעם חזק. הוא היה כל כך קרוב, היה אפשר לראות כל קמט בפניו. הוא היה לבוש בחליפה שחורה מהודרת, גבוה וצנום אך עם זאת חתיך וכל כך בריטי, בדיוק כמו שאני אוהבת. הקהל היה באקסטזה ולא הפסיק למחוא כפיים והכל באווירה הכל כך אינטימית עם הנרות שקישטו את הבמה וכלי המיתר שמחכים מאחור. כשמחיאות הכפיים שככו, גפן פינה את הבמה והשאיר אותנו לבד עם אנדרסון שתפס את הכיסא ליד הפסנתר והתחיל לבצע שיר מתוך האלבום החדש: "ווילדרנס" שעוד לא הספקתי לשמוע. לא עניין אותי איזה שיר הוא שר, ברגע שפתח את פיו, בקע ממנו הקול העוצמתי שלו שלא השתנה עם השנים, אם כבר רק השתבח, ועברה בי צמרמורת... גפן עשה בחכמה שבחר את השירים המובחרים ביותר של הלהקה, למרות שלא היו הכי פופולאריים בזמנו.  מאוחר יותר חזר גפן, הפעם בחליפה אלגנטית שהתאימה לאנדרסון המגונדר, ויחד הם ביצעו כמה שירים של האמן הישראלי שתורגמו לאנגלית. היתה הרמוניה מושלמת, ולמרות שנהניתי פשוט לשבת ולהסתכל על שניהם, קיוויתי בתוך תוכי שבכל זאת יהיו כמה שירים של סוויד. ובכן, הסתבר שמשאלת ליבי התגשמה והגיע הרגע בו שניהם התיישבו זה לצד זה והחלו לשיר את: "טראש" מהדיסק השלישי ששמו "קאמינג אפ" ואז התחלתי באמת להתרגש. זו הייתה גרסה אקוסטית לשיר הרוקיסטי והנפלא הזה, והביצוע היה כל כך עדין. הקשבתי למילים והכל החזיר אותי לתקופת התיכון, אפילו נזכרתי ביום ההולדת השש עשרה שלי, כשקיבלתי את הדיסק הזה במתנה וחרשתי עליו. כשהשיר הסתיים לא ידעתי למה לצפות. קיוויתי מאוד שיהיו עוד שירים כאלה אך לא ציפיתי ל-  "דה טו אוף אס".. מיטלמן ניגש לפסנתר, גפן לקלידים ורביעיית נגני המיתר תפסו את מקומותיהם מאחור. אנדרסון ניגש אל המיקרופון ובפעם הראשונה שמעתי את השיר הזה מתנגן בהופעה חיה, ועוד בהופעה כזו קסומה.  השיר יצא באלבום האהוב עלי של סוויד, האלבום השני שנקרא  "דוג מן סטאר"  ואנדרסון ביצע אותו בכזו עוצמה והיה נדמה כאילו גם הוא חוזר כמה שנים אחורה לתקופה בה היה יותר צעיר ופרוע . עצמתי עיניים במהלך השיר וכשפקחתי אותן לא האמנתי שאני רואה את הכל חי. לקראת סוף השיר היה נדמה לרבים בקהל שהוא הסתיים והם החלו למחוא כפיים, אבל ה"סווידרים" האמיתיים חיכו לשיא שלפניו קטע מעבר, אותו ניגנה רביעיית הנגנים בוירטואוזיות, כשהסולן הדגול החל לשיר את השורות האחרונות והמצמררות של השיר. פה כבר לא יכולתי והעיניים החלו להיות לחות. נתתי לעצמי להתרגש עד הסוף, שוב נסחפתי אל גל הנוסטלגיה ויחד עם ברט שרתי את המילים שכל כך אהבתי לשמוע שוב ושוב בחדרי החשוך. השניים ביצעו שיר נוסף ולאחריו נפרדו מהקהל.

לא הפסקתי למחוא כפיים ולצעוק רק כדי לקבל טעימה אחרונה, ובאמת כשרק התחילו לכאוב לי הידיים הם חזרו על רקע תשואות מטורפות מהקהל ופצחו בשיר אחרון. שיר הסיום היה הבחירה המושלמת, שיר האהבה האהוב עלי בכל הזמנים, שיר שליווה אותי לא אחת באהבות קצרות שחוויתי, השיר האידיאלי לסיים איתו ערב קסום שכזה. גפן אחז בגיטרה ואנדרסון במיקרופון והם החלו לשיר את   "דה ווילד וונס" , ופה גם אחותי הצטרפה. ידעתי שזה השיר האחרון ולא רציתי שהוא יגמר, הרגשתי שוב איך הכל חוזר אלי ולמרות שעברו כמה שנים מגיל 16 ואולי אפילו התבגרתי, נשארה בי אותה תשוקה ואותה התלהבות שגם עכשיו, כשאני יושבת לכתוב את השורות הללו אני לא מצליחה למצוא את המילים לתאר אותה. השיר הסתיים והמופע נגמר, הקהל השתהה במחיאות כפיים ארוכות עד שנדלקו האורות.יצאנו החוצה כשאני מנגבת את שארית הדמעות. נשארתי בהיי טוטאלי, שכמעט גרם להיכנס למופע הנוסף שלהם באותו הערב. כשהגעתי הביתה הרגשתי כמו ילדה שחזרה מדייט עם האהבה הראשונה שלה. לפני המופע המשותף הזה, הייתי במופע של אנדרסון בזאפה שהתקיים בקיץ האחרון, מופע לרגל אלבום הסולו הראשון שלו. האלבום ההוא לא הצליח במיוחד ולכן ראיתי את המופע ההוא בזאפה כמופע פרידה שלי ממנו ומסוויד. כשקראתי ממש במקרה שאביב גפן הזמין אותו שוב לארץ קיבלתי מתנת פרידה מדהימה הרבה יותר מהלהקה שלי ומהסולן שלי וזה היה שווה כל רגע.