אומנם הבלוג שלי הוא לא בלוג חברתי. אך ככל אזרח עם מודעות חברתית החלטתי לכתוב לחברת הכנסת שלי יחימוביץ, אחת מהבודדות שיודעות שליחות ציבורית מהי ללא כל קשר לסדר היום המדיני שלה. חשבתי לחלוק עימכם את תוכנו. שלום לך שלי יחימוביץ, החלטתי לכתוב לך לאחר שהתרשמתי כי את נמנית על אחרוני עובדי הציבור המבינים שליחות ציבורית מהי. אני אזרח ישראל בן 41, אב לשלוש בנות מקסימות ונשוי לאישה המשרתת בתפקיד ציבורי. רציתי לחלוק עימך, ובתקווה שבאמצעותך אולי יעבור המסר לעובדי ציבור נוספים שנותרה חמלה בליבם עד כמה מייאש להיות בימים אלו אזרח המדינה. ייאוש וחוסר אמון – היא התחושה המלווה אותי ורבים מחברי בכל בוקר מחדש. ייאוש מ- 120 נציגי ציבור שלהוציא מספר בודדים עליהם גם את נמנית, כאילו היו מבקשים לומר לנו מידי בוקר עד כמה הם מצפצפים עלינו. עד כמה לא חשובים אנו ועד כמה אין שום סיבה להתבייש בפניינו. עד כמה אנו משמשים סתם כלי בו עובדי הציבור הללו רשאים לעשות שימוש להשגת מטרותיהם ולהשליכו כחלק חילוף שפג תוקפו כאשר לא ניתן להשתמש בו עוד. אין כמעט יום בו אמירה זו אינה נאמרת ע"י חבר כנסת תורן בצורה כזו או אחרת. הנה כי היום, בוקר יום ראשון 29 נובמבר 2009 מגיעה סטירת הלחי לציבור מכיוונו של ח"כ נחמן שי, אשר השיג זכאות לפנסייה צבאית באמצעות יציאה לחל"ת של 5 שנים. קודם לכן הגיעה הסטירה מכיוונו של ח"כ אהוד ברק, אשר מזמין את עצמו ואת זוגתו ללון בחדר מלון של מלכים על חשבון משלם המיסים. את וודאי מודעת לכל המיקרים הללו ואחרים טוב יותר ממני כך שאין צורך שאמשיך לפרט. אין עוד מדינה בעולם בה נציגי הציבור הצליחו להרכיב מודל כלכלי כל כך מעוות כמו בישראל: כלכלה ליבראלית ואכזרית כמו זו שבארצות הברית ואף יותר, זו בשעה שגובה המיסוי בה דומה לזה שמדינות סקנדינביה הסוציאליסטיות. עד כמה אכזרי השלטון בישראל כלפי אזרחיו, בכל בוקר בו נגלה לעייננו מחדש שעול המיסים האדיר בו אנו נושאים משמש לכל כך הרבה מטרות מושחתות ובזויות כמו תשלום פנסיה מפוברקת לנחמן שי, מימון חדר מלון פריזאי ריק לח"כ דליה איציק ועוד ועוד. במדינה בה מים הפכו למוצר מותרות ומיסים חדשים מוטלים על הציבור כמעט ללא כל הודעה מוקדמת, ממשיכים עובדי ציבור שסרחון מוסרי קשה עולה מהם, בשיגרת יומם כאילו דבר לא קרה, זאת בשעה בה בכל מדינה מערבית מתוקנת עובד ציבור פורש לביתו בבושת פנים, בדברים שבארץ היו נחשבים לזוטות שדינם להתעלמות, או בשיא העיוות, אפילו היו יכולים לשמש בדיעבד כזרז לקריירה של עוד עובד ציבור בילתי ראוי במדינת ישראל. ובשעה שכל זה קורה, אנו ממשיכים להשוות את עצמנו למדינות המערביות המתקדמות ביותר, בעוד בחלק לא מבוטל של הפרמטרים החשובים הנמדדים, מספר משמעותי של מדינות דיקטטוריות חשוכות יכולות לשמש לנו כרף מאתגר. אם לפני רצח רבין, בתור גבר צעיר בתחילת דרכו חלמתי על שלום, שיווין וקבלה למשפחת העמים, הרי שכיום אינני מעז אפילו לחשוב על הדברים הללו. כיום אינני חולם אפילו על מדינה בה נטל המס מתקבל על הדעת. השלמתי כבר עם העובדה שדרגת המס של רוב אזרחי המדינה גבוהה מזו של אופרה ווינפרי וביל גייטס, למרות ששכרם כיום מציב אפילו את מי השתייה כדבר שאינו מובן עוד מאליו. כל שאני חולם הוא לקום בוקר אחד ולגלות שאנו, אזרחי המדינה, אינם משמשים ללעג של עובדי הציבור שלה. שמכספי המיסים שלי יוכל איש זקן לקבל מכשיר שמיעה מבלי שיהיה עליו לשלם 12,000 ש"ח לרכישתם לאחר שכל חייו עבד ושילם מיסים למדינה. שיפסיקו להתקשר אלי לבקש תרומה לתינוקות רעבים שעומדים בתור אחרי הסוויטה של ברק והפנסיה המפוברקת של נחמן שי ושמעונות לנשים שהותקפו מינית לא יסגרו בגלל תרומות שהפסיקו ומדינה שחושבת שקורבנות תקיפה מינית הם לא הבעייה שלה. יותר מכל, אני חולם לראות כנסת, שמספר חבריה שחטאו בשררה וממשיכים לחייך בבוז לאזרחי המדינה קטן משמעותית מאלו המבינים את משמעות שליחותם. החלום הזה הוא כיום חלום רחוק, רחוק, רחוק. בברכה, אילן |