יום רביעי הביל.

את רוצה לנסוע בזמן? לא שיש לך ברירה, זה קורה לך.

האוטובוס יוצא בשלוש ומציע 12 שעות של חזרה לגיל ההתבגרות.

עם בטן מקולקלת ודעה מעורפלת אני עולה עליו.

נושמת כל הדרך כדי לתפוס את הרגע המדוייק בו זה קורה.

זה קרה כל כך מהר.

המונים מסביבי, חם ולח כל כך

מישהו כיבה את הבריזה

הבאסים דופקים כל הזמן.

חזה מנופח, חזה מגולח , חזה חשוף

פנים מבריקים, פנים מאופרים, פנים מחוצ'קנים

התרגשות, התלהבות, חרמנות וריקנות כל כך גדולה.

אני בת 16 ומרגישה לא שייכת.

זאת לא המשאית שלי, זה לא הדור שלי, מי אלה?

אזניות באזניים, כדורים בתיק, שיער על הפנים, גיבנת, גוררים רגליים

כאילו מישהו הכריח אותם לבוא.

עוד יומיים שניים יבלעו את הלשון.

בחצות הגאולה, עולה שוב למכונת הזמן הקפואה.

שלוש שעות ו-11 שנה בחזרה לעתיד.

לעיר שלי, תל-אביב עיר הברקת.

אני שוב בת 27, מתקרצפת במקלחת בשלוות דירתי הריקה.

התגעגעת אלי?

מעולם לא אהבתי את ההוווה כמו עכשיו.