להוריי היה פעם חבר הומוסקסואל, יליד איראן, שהיה בן בית אצלנו ואנחנו היינו בני בית אצלו. לא רק חברם הטוב של הוריי היה, אלא גם חברם הקרוב של בני העדה כולה היה. לא היה איש שלא הכירו ולא חיבבו ולא שמח בחברתו, וכעת ממרחק הזמן שחלף,ובסיכומה של תקופה, אחזתי בראשי בהתפעלות ובתדהמה להבין איזה סיפור גדול, נדיר ויוצא דופן היה כאן. סיפור של קבלה, אהבה ויופי, שאיש לא ממש נתן את דעתו עליו, לחשוב שכל זה התרחש באמת בישראל של המאה העשרים, בישראל מלאת הבעיות והתחלואות. סיפור שלהשראה, יופי ודוגמא אישית בתוך העדה האיראנית, לכאורה בתוך העדה השמרנית,המסוגרת, המקובעת והמגבילה, התרחשה תופעה מתקדמת יותר, נאורה יותר, אנושית יותר ומיוחדת באלפי מונים, יותר ממה שפוגשים בחברה הישראלית ואף האירופאית הדמוקרטית.
הוא היה נמרץ חרוץ, פעלתן ואחוז תזזית, ורק קולו הדקיק, הגבוה והצווחני,ותנועותיו הנשיות הסגירו את זהותו.
סולי גר בדירת חדר מרווחת במרכז קליטה באשדוד, סדר מופתי וקפדני בו שררו, כיור מבריק ונוצץ, כלים מצוחצחים וזקופים כחיילים במסדר, מצעים מתוחים ומיטה מוקפדת בסידור מדוקדק וישר כסרגל, ובמרכז שטיח פרסי יוקרתי, רחב יריעה וענק בגדלו, צבעו ארגמני ומקושט בגבעולי עלים ירוקים ובעיטורי פרחים עזים. שולחן האוכל היה מפת שעוונית צבעונית ומלבבת, הסופרה, שנפרשה, על כל גדלה הרחב לאורך השטיח הפרסי, ונדמה כי מקום אף לעולם כולו היה בו, להתיישב סביבו בישיבה מזרחית ולשבוע מכמויות האוכל הפרסי, ומי שהתאווה לעוד, שוב התמלאה צלחתו, המולת קול נקישות כלי הזכוכית והכפות, וצבעוניות עזה וחושנית של המאכלים המגוונים, נערמים כהרים גדולים על מגשים מוארכים, שולבו בהתאמה להמולת קול השיחות, הפטפוט, הצחוק והסיפורים המתובלים. סולי ארג בדיחה לסיפור, שיר לריקוד. דיבורו וגוון קולו נדמו כסערה וכסופה בלבו של אוקיינוס רוחש- גלי, שוצף, עולה ויורד, מרקד ומקפץ. |