הם, המבוגרים הפרסים השמרנים, הזמינו אותו לכל חתונה וארוע. אנחנו אמרנו,

 או אני- מודה ומתוודה- הבחורה    הישראלית ה"נאורה" שרצתה להחשיב עצמה "יותר" מהאנשים הפשוטים האלה- אמרתי "כשאני אתחתן, אמא, אני לא ארצה שהוא יבוא לחתונה שלי!"

זה נגמר במותו של סולי, ומן המחלה, שלא מיהרו להסגיר את שמה. שנתיים לפני שנישאתי, נפטר. לא בגללי ( אנא סלח לי אלוהים!)  חלילה נפטר ולא עקב דבריי את נשמתו נפח... אז זרקתי משהו תאורטי לא במכוון באוויר, של ילדה לחוצה, אך עד לעצם יום זה מזכירה לי זאת אימי: "זוכרת שאמרת שאת לא רוצה שהוא יבוא לחתונה שלך?" אמנם היא אומרת זאת בחיוך ובצחוק מתגלגל, "בדבאחת! מסכן! בסוף הוא מת ובאמת לא בא! בדבאחת!"

אנחנו נזכרים בו בחיוך ובאהבה. "יאדה און רוזהא בח'ייר"- תקופה יפה שהייתה וחלפה. כך גם החיים, באים וחולפים, כמו לא היו כלל קיימים... אנחנו נזכרים בו ואחי סיכם בחיוך: "וואו, וואו, הוא היה חולה באיידס, ולקחתם אותנו לאכול אצלו מהצלחת! וואו וואו, אולי נלך כולנו להבדק?"

הוא צוחק ואנחנו מתפקעים, ההורים שלי אף כלל לא הגיבו, מכירים כבר את הראש המשוגע שלו ואת כל הבדיחות, אבל אנחנו מבינים שאיננו יכולים לעכל- לעכל ולהפנים את גדולתה של העדה הזו, של החברה הזו, לקבל באהבה ובשוויון נפש את ההומוסקסואל הזה, במקום שבו אנחנו הישראלים, כאילו הדור הליבראלי, הצעיר והפתוח, אנחנו שהיינו כמו צברים לכל דבר, אנחנו הצעירים כאילו התביישנו בו.

בין ניירות הבית מצאתי מכתב. שר הפנים בכבודו ובעצמו מכתב תשובה לאבי כתב, ובו התייחסות למאמציו של אבי להביא את סולי, על פי בקשתו, לקבורה בעיר אחרת, לצד אימו האהובה והיקרה, ולא באשדוד כפי שהחוק מתיר. האבא הפרסי, השמרני, העדין, החרד, הסגור, המנומס, הקלאסי, החולם בהקיץ, חובב השירה, המשורר והחרזן שלי, דאג גם דאג לידיד ההומו הזה, ומעולם, מעולם, כמו כל מכריו ובני משפחתו של סולי, לא נטש אותו, לא בחייו, לא בגסיסתו וגם לא לאחר מותו.

 
וזה הכל קרה בראש חוצות ובפומבי, בקרב העדה הפרסית, המזרחית, השמרנית. כי באיראן, לעומת ישראל ה"דמוקרטית" ה"נאורה" וה"מתקדמת", לא היה כלל צורך במצעדי גאווה ולא בארונות לצאת מהם!היו רק בני אדם. בני אדם כמוני וכמוך, עם לב חם, רחב, מעניק, מקבל ומשתדל להבין!
בכל שנה עם האייטמים הנדושים על קיום מצעד הגאווה והמלחמות המיותרות, רק כשאחמדינג'אד אמר "באיראן אין הומואים" התחלתי להבין. להבין איזה סיפור מפליא היה כאן. אנחנו הילדים לכאורה המשכילים, הנאורים עם הראש הפתוח ועם החשיבה קדימה, אנחנו היינו אלו שנאחזנו בדעות קדומות,