על החלקים שבפנים

 שלום. אני אלכס. ככה קוראים לי.

בילדותי קראו לי 'סשה'.

עליתי לארץ מליטא, מברית המועצות לשעבר, בגיל 4. עד אז קראו לי 'סשה'.

כשעליתי 'סשה' הפך לאלכס. הרבה עולים מחבר המדינות שקוראים להם סשה הופכים בארץ לאלכס. לא ממש ברור לי למה. אבל זה המצב. ומאז חלפו כבר כ37 שנים ונשארתי אלכס.

והיום כשקוראים - אלכס, אני יודע שמתכוונים אליי, אלא אם יש עוד אלכס בסביבה. אבל כשקוראים - 'סשה' משהו בתוכי מייד. ומגיב אחרת מכפי שהוא מגיב ל - אלכס. משהו שם מתרגש, משהו שם נהיה קצת ילד. כאילו 'סשה' היה איזה שם קוד, צופן נסתר שמעיר אותו, את הילד בן ה4, העולה החדש.

אז מי אני בעצם? סשה? או אלכס? אני כבר יכול לשים לב שיש בתוכי יותר מזהות אחת ברורה ומוחלטת.יש בי את אלכס, שאני מכיר מגיל 4 ועד היום. ויש את סשה. ולכל אחד מהם יש איכות, מנגינה פנימית, תחושה אחרת, שונה בתוכי.

 והנה עוד מחשבה קצת מתפלספת...

כשאני מציג את עצמי, חושב על עצמי, מדבר על עצמי, אני תמיד אומר – 'אני'.אף פעם לא – אנחנו. אם אפגוש משהו ואומר לו – נעים מאוד, אנחנו אלכס. קרוב לוודאי שיסתכל עליי במבט מוזר שאומר: אח שלי, אני מכיר פסיכיאטר טוב שיכול לעזור לך, ז'א - לכם...וקרוב לוודאי שכל אדם אחר מהישוב, שאינו סובל מפיצול אישיות, או שעל פי הגדרת הפסיכיאטריה אינו 'שומע קולות' ואינו 'רואה מראות' יציג עצמו כאני ולא אנחנו.אבל האם אני באמת רק אני? האם אני באמת רק אחד?

נתחיל בגוף. אני גוף אחד. הלא כן? אמנם גוף שמורכב מכמה וכמה איברים, ידיים רגליים, ראש, עצמות, שרירים, איברים פנימיים ועוד. וכולם ביחד מרכיבים - אותי. אבל, הגוף שלי מורכב ממספר עצום של תאים, יחידות אורגניות זעירות .תאים אלה פועלים לקיים 'אותי' ואת עצמם. אז במקרה זה, אני  זה גם - אנחנו.

בדומה לגוף גם המערך הפנימי הנפשי שלנו, שנדמה כי הוא אחד, מורכב בעצם מחלקים רבים. זיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה והטיפול הנפשי המודרני חילק את נפש האדם, לשלושה חלקים: המודע, הסמוך למודע, והלא מודע.

המודע, על פי פרויד, הינו מה שנמצא מעל לפני השטח, מה שבהכרה ברגע זה כמו קצהו של הקרחון שבולט מעל פני השטח. הסמוך למודע לא נמצא כרגע בהכרה אבל קרוב מאוד אליה, כמו החלק של הקרחון שקרוב מאוד לפני המים אבל נמצא קצת מתחתם. והלא מודע – כל מה שנמצא עמוק מתחת לפני המים, שהוא בעצם רוב רובו של הקרחון. הלא מודע, על פי פרויד, קשור לכל היצרים והתשוקות שלנו, הדחפים המודחקים, החלקים החייתיים, היצריים שלנו. אלה זולגים החוצה בעיקר בחלומות שלנו. אז מי אנחנו? המודע? הסמוך למודע? הלא מודע?

אני כשחקן, אפשר לומר די ותיק על במות ומסכי ישראל, הספקתי לגלם כבר לא מעט תפקידים, ביניהם מלכים ומשרתים, גיבורים ומצילי נפשות למניהם אבל גם מטורפים רוצחים וסדיסטים.שחקנים מחליפים פנים וזהויות כל הזמן. זה המקצוע שלהם. והיכן הם מוצאים את החומרים וההשראה לדמויות שהם מגלמים? בעיקר בתוכם. בזיכרונות וחוויות העבר שלהם. בגופם, בדמיונם ובאינטואיציה שלהם. זכור לי יום אחד שבבוקרו עבדתי כליצן רפואי בבית החולים (עוד אחד מהזהויות הרבות שלי) ומייד לאחר מכן הופעתי בהצגה "ליצני החצר" בתפקיד נאצי סדיסט, שמתעלל בליצנים יהודיים.אז מי אני בעצם?!

דודו טופז עליו השלום, בתכניות טלוויזיה רבות שהנחה עזר לאנשים בצרה, הצחיק ובידר המונים ועשה טוב ללא מעט אנשים.אבל דודו טופז גם שלח בריונים להכות אם לעיניי ילדתה. אז מי מאלה היה דודו טופז?

ממש כמו שגופנו מורכב מהרבה מאוד חלקים, יחידות קטנטנות של חיים, כך גם המרחב הפנימי שלנו. ובכל אחד מאתנו יש חלק 'יפה' וחלק 'מכוער'.בכל אחד מאתנו יש מישהו, משהו, שרוצה לעזור לאחרים, שאכפת לו מהאחר, שמרגיש הזדהות ואמפתיה, שחש רגשות אשמה כשהוא פוגע במשהו [יש הקוראים לחלק הזה – מצפון] ויש גם חלק אנוכי, אגואיסטי, אלים, אפילו אכזרי לעיתים שחושב רק על עצמו ודואג רק לעצמו ולא אכפת לו מאף אחד ומשום דבר. בכולנו קיים ה'ילד הפנימי', וה'בוגר', הפוחד, האמיץ, החיה, היפה.

אפשר לדמיין את המרחב הפנימי שלנו, את הגוף נפש שלנו, כבית שבו יש הרבה מאוד דיירים. וכל דייר יש לו אישיות, אופי ורצונות משלו. ולעיתים דייר אחד מחליט להשתלט על כל הבית. אפילו בכוח. ואז הבית כולו נשלט על פי רצונו וחוקיו של אותו הדייר.

בסרט האימה הבדיוני "התא", ג'ניפר לופז מגלמת פסיכולוגית, שנכנסת לתוך נפשו של רוצח סדרתי פסיכופט יוצרת קשר עם הילד הקטן והמבוהל שבתוכו ונאבקת בחלק הסדיסטי המטורף שבו, כל זה כדי לרפא אותו ולהפסיק את הרציחות. כשלופז מחבקת בסרט את הילד הקטן שבו, זהו רגע של חמלה. החלק החומל שבה פוגש את הילד המבוהל שבתוך הרוצח, והלוחם שבה נאבק בסדיסט הדיקטטור שהשתלט על נפשו של הרוצח.המאבק הזה בין החלקים השונים קיים בכל אחד אתנו. ויש כאלה שחלק אחד מתחזק יותר ויותר עד שהוא מכניע את האחר, רודה בו והופך להיות השליט של ה'מרחב הפנימי' שלהם.

במדיטצית הויפאסאנה, מלמדים אותנו כיצד לשבת עם גופנו, עם התחושות, המחשבות והרגשות שעולות, לשבת ולהתבונן בכל אלה מבחוץ בסקרנות ובחמלה.

בטכניקת ההתמקדות (focusing) של יוג'ין ג'נדלין אנחנו לומדים כיצד להיות עם כל החלקים שבתוכנו בהקשבה ותשומת לב וכיצד ליצור איתם קשר. לתת להם לספר לנו את סיפורם, את הצרכים ואת הרצונות שלהם. ההקשבה הזו הופכת את המאבק בין החלקים לדיאלוג, דיאלוג מכבד ומרפא.אני מאמין שבכל אחד מאתנו קיים אותו חלק 'חומל'. חלק מודע, שיכול להתבונן בעולם שמחוצה לנו וגם בעולם שבתוכנו, בחלקים האחרים שלנו, מתוך חמלה ואהבה. מתוך כבוד. החלק הזה הוא כמו 'מנהל הבית'. הוא מודע לכל הדיירים ומכבד את כולם. הוא מקשיב להם וצרכיהם.

אבל לא לטעות בו בבקשה. זה לא חלק 'חנון' בסגנון הניו אייג'י של אהבה אהבה ורק אהבה...לא ולא! לעיתים אהבה לבדה לא מספיקה. לעיתים צריך גם נחישות. ואותו חלק גם דואג לכך שאף דייר בבית הזה לא ישתלט בכוח על האחרים. והחלק ה'חומל' יודע גם לשמור עלינו כשצריך. 

אז יש בי את אלכס, יש בי את סשה, יש בי את האלטרואיסט וגם האגואיסט, יש בי את הליצן הרפואי ויש בי את הסדיסט האלים, יש בי את כולם.

ויש בי את אותו חלק נוסף, 'מנהל הבית', שמשתדל להתבונן בכל החלקים האחרים שבתוכי, לשבת עם כולם, כל אחד ואחד, מתוך סקרנות וכבוד, בתשומת לב, בסבלנות רבה, כאילו היה לו את כל הזמן שבעולם, משתדל להיות מודע  ולהקשיב לכולם. זהו חלק חומל ומרפא. אבל אם חלילה אחד מדיירי הבית יחליט פתאום משום מה לנסות להשתלט עליו אני יודע שהחלק הזה ישמור על כל הבית מפניו ולא יתן לו לממש את תכניתו.

ממש כמו בסרט ה'תא', כשצריך הוא יחבק, אבל בעת הצורך גם ילחם.