כבר עוד מעט שנתיים שאני עובדת בבית קולנוע, לא בצד היוצר כמו בחלום הכי פרוע שלי (עדיין?) אלא בצד שמכניס אנשים, עונה לשאלות (בישראל קוראים לזה "שירות לקוחות", בארצות קצת יותר מפותחות יותר, שכלית, השאלות נמנעות הודות לשכל הפועל גם בתוך בית הקולנוע), מכווין, מחייך ומוציא את הקהל בסוף הסרט. לרב יוצא לי לראות את הסופים של כל הסרטים. שמתי לב לתופעה (כשזה קורה יותר מ4 פעמים זו כבר תופעה ואל תנסו להתווכח איתי), מאוד מעניינת לפעמים כשאני צופה בסוף של סרט שלא ראיתי, לרב מדובר בקומדיות, אני שואלת את עצמי, את מי הסוף הזה כבר יכול לעניין? או למצוא חן בעיני מי, או להוציא את כל הצחוק המגוחך הזה... בפעם הראשונה שממש תהיתי על הקנקן של הנושא, זה היה כשצפיתי בסרט "הזדמנות אחרונה לאהבה", הרי רק מי שראה את הסרט יכול להבין את פשר הסוף המופלא בין אימא של אמה תומפסון לבין השכן הפולני והבשר, שכן לפני שצפיתי בסרט בשלמותו לא הבנתי מה כבר יכול להתפרש כמצחיק אך כמבינת עניין הקטע התברר כפנינה. כך זה כבר קרה בעוד מספר פעמים. אלא שהיום, כשצפיתי בסרט "ג'ולי וג'וליה", הבנתי סוף סוף, הסוף שהצטייר במוחי כמשעמם ודמותה של מריל סטריפ הייתה בעיני מעפנה לחלוטין, אינו אלא מאשר התגלמות של משחק מצויין של סטריפ, וסוף המתאים במדויק לסרט. לא מדובר כאן באיזו יצירת מופת, אבל זה סרט כיפי, צבעוני, חיובי, מבלי שום אלימות או גידופים, על אהבה גדולה לאוכל ולכמיהה לכתיבה. באמת, לא ידעתי למה לצפות כי שמעתי דעות מכאן ומכאן, ועל אף שהסרט לדעתי קצת נמרח והיו מעט רגעים שהייתי מוכנה לוותר עליהם.. באמת שזה סרט אידיאלי לזמן איכות עם אימא, רק מומלץ לא לבוא על בטן ריקה, ואולי אם אתם צמחונים מסיבות אידיאלוגיות... אפשר לשקול ויתור כי כל החיות המתות האלה... קצת הרסו לי את קיר ההכחשות שלי. אבל נקודתי הובהרה, אסור לשפוט סרט לפי הסוף שלו, אני לא אומרת שסוף לא ברור אומר שהסרט מוצלח, אלא רק שעדיף שאם אתם עובדים במקום שמאלץ אתכם לראות סופים של סרטים... לא להכריז על הסרט לפי הסוף, זה עלול להטעות.
אם ישאלו אותי, איזה סרט עשה לי את זה בשנה האחרונה... אומר ללא היסוס ש500 ימים עם סאמר... או באנגלית צחה 500 days of summer אבל לא בהכרח אמליץ עליו לכל מי שיבקש המלצה. ואלה הסיבות: 1. הפסקול מצויין נפלא ונהדר! אבל אם אתם לא בקטע המוזיקלי הזה, או לא בקיאים מספיק בהסטוריה של פופ\רוק בריטי של שנות ה80-90 יכול להיות שלא תפיקו ממנו את המירב. 2. הסרט מרגש ברמות שהרגשתי כאילו עקרו לי את הלב מהמקום בעודי חיה, רסקו אותו עם פטיש ואז ניסו לאחות אותו עם סופר גלו מחנות של הכל ב2 שקל... אבל אם עוד לא יצא לכם למצוא את עצמכם עם לב שבור,שומעים ללא הפסקה אוספי שירים של "שירים שבא לי למות", ושבעצם מדובר בסוף העולם אך אתם היחידים שרואים את זה.... אז יכול להיות שהסרט לא ידגדג אתכם אפילו. 3. מדובר בתסריט מצויין עם גימיקים קולנועיים משעשעים למדי, אבל שוב, אם באתם לראות קומדיה רומנטית שגרתית.... לא תצאו עם ידכם על העליונה כי מדובר פה בסרט רומנטי ללא אהבה... אוקי אהבה חד צדדית. 4. אם כן נהנתם, התרגשתם, צחקתם, זמזמתם את הפיקסיז, שרתם עם הסמיתס וספרתם יחד איתי 2 שירים של רג'ינה ספקטור, חפשו אותי בפייסבוק ותזמינו אותי לבירה........:)
בעת שיחה עם איש אחד יודע דבר מה או שניים על העולם ועל הקולנוע פרט ועל הקולנוע שיעל נחום (אנוכי) אוהבת עוד יותר, (אתה יודע מי אתה) ועם עוד 2 שיודעים פחות, ואולי רק עוד ילדים מידי ותמימים מידי או אולי חסרי ההשכלה הספציפית שנדרשת כדי להינות לגמרי הסרט, הבנתי, שזה בסדר לא להינות מהסרט הזה כמוני, אני לא צריכה לדרוש במותם של אנשים שמחפשים בסרטים ריגושים אחרים משלי, אבל הסרט הזה עשה לי מה ששום סרט לא עשה לי כבר שנים. והעלה בי את הצורך כן להמשיך בצעדיי הקולנועיים, שיהיו.
יש לי השראה לסרט גמר שלי אך משום מה חסרה לי המוטבציה. חשבתי שאני מפחדת מהחוסר תקציב, מהמחסור במפיקה.... ושאגב פחדים מאוד מאוד קונקרטיים. אך האמת זה שאני מפחדת רצח שאולי לא קורצתי מהחומר ממנו עשויים במאים. אני משתינה במכנסיים מהפחד הזה. אני יודעת שיש לי תסריט טוב אבל אני מפחדת להכשל בלתת לו חיים.
אבל עכשיו זריקת ההשראה שקבלתי מהסרטים שציינתי הפיחה בי קצת תקווה, הסרט השני, סאמר, הזכיר לי שיש עדיין סרטים לעשות, ואולי הכל כבר נאמר אבל לא בדרך שלי, וג'ולי וג'וליה הזכירו לי שאפשר לעשות סרט צבעוני, חיובי, ישראלי, מצחיק ואמיתי, בפשטות, ובצבעוניות. זה הסרט שאני רוצה לעשות. ומחזיקה אצבעות שייפול עליי גשם של כסף כי אני ממש צריכה אותו. ממש.
אז עד לפעם הבאה, בה אני מקווה להיות עם מפיק\ה עם חשבון בנק קצת פחות דל.....
XOXO |