המבקר הראשון היה נעם:"בא לי קצת אירופה, וקצת חופש בדרך מארה"ב לארץ, אני יכול לבוא לויקאנד?"

"בכיף" עניתי לו. "נטייל יחד ונראה את שוויץ, תאמין לי המקום הזה הוא הכי אירופה שאתה יכול למצוא".

"כל מה שאני רוצה זה את הפטיסרי הקטן שלי בבוקר עם הבצק הפריך  ,וטארט אגסים." "אין בעיה, הבולנג'רי בשכונה יספק לך את כל מאוויך הקולינאריים מעבר לפינה".

אחר כך הסתבר שהוא נוחת בפרנקפורט ולהגיע לכאן זה לא שעתיים כמו שחשבתי, אלא חמש שעות. הוא גם הבין שלקנות כרטיס ברכבת יעלה לו כמו לקנות מכונית משפחתית בארה"ב, אז החליט על אף הג'ט לג לשכור מכונית עם ג'יפיאס שהנחתה אותו בבטחה אל פריבורג. לא הנחנו לבעיות הלוגיסטיות לפגום בהנאתנו מהמפגש, וישר התחלנו לתכנן טיולים מופלאים ,תוך כדי דיון מעמיק האם עדיף שהג'י פי אס ינחה בקולה של אישה או קול של גבר. נעם העדיף אישה כמובן,  על אף  ההנחה המבוססת על ניסיון אישי שלי, שנשים תמיד טועות בכיוון. במהלך הטיול הוא יוכיח לי שוב ושוב שאני לעומתו אלופת הניווט האינסטינקטיבי.

לאחר ארוחת ערב חמודה שבסופה כמעט התמוטטנו למקרא החשבון והשוואתו למסעדות בקליפורניה,  וטיול לילי בעירה הציורית והשוקקת חיים באופן מפתיע ביום שישי בערב, האשים אותי נעם שסתם אמרתי שזו עיר קטנה-"תראי מה קורה פה, הסטודנטים ממלאים את הבארים, יש חיים."

"כמעט כמו בתל אביב", אמרתי לו, אבל גיליתי לוקאל פטריוטיזם שוויצרי כשסיפרתי לו על הדברים הקטנים והיפים שפגשתי פה: אנשים זרים לחלוטין שהזמינו אותי  לארוחת ערב בביתם,  או שכנה שהתעקשה שאצטרף לחג מקומי בדצמבר עם  בני משפחתה. כמובן שהיא הזמינה אותי כבר באוקטובר אבל זה חלק מהדיל.  

נעם לעומת זאת  התפלא על כך שבתחנת הדלק ניתן למלא דלק חופשי,  ורק אחר כך נכנסים לשלם: "בארץ זה לא היה עובד לעולם".

אני סיפרתי לו ישר על הוגנות מושלמת כשיטה. פשוט סומכים אחד על השני .במועדון הכושר- אתה מקבל כרטיס פלסטיק, נכנס לשיעורים חופשי  ורק כעבור חודשיים שולחים לך חשבון ראשון. או בעלי מקצוע שמגיעים בדיוק בזמן לבושים למשעי במדים מקצועיים מצוחצחים. ואפילו כאלו שמתקשרים ומודיעים על איחור צפוי של מספר דקות. כל דבר קטן שמקולקל בבית- מתקנים אותו מיד ללא ויכוחים. זה די מרענן. זאת בנוסף על כך שכל אחד שנכנס או יוצא ממעלית מברך אותך בערב או בוקר נעים,ולפני מעבר חצייה עוצרים לך באופן אוטומאטי הופכים את החיים לבאמת נעימים קצת יותר.

פצחנו בטיולי השבת שלנו לכוון אינטרלקן והכפרים הסמוכים. אם יהיה ממש יפה נעלה לפסגת היונגפראו ואם יהיה פחות יפה נעלה לפסגת השילטהורן- הר עם מסעדה מסתובבת בקצהו ששימש לצילומי הסרט בשירות הוד מלכותה של ג'יימס בונד. כמובן שהיו מספר עצירות בדרך לצילומי הנוף הכפרי המושלם עם הכי  הרבה צבעי סתיו,  וחיפוש אחר קרואסון הבוקר המוקפד.

בעלייה להר בפניקולר נתקלנו בבחורה חסונה ,שטיילה לבד עם ציוד מקצועי להפליא שכלל נעלי שלג תרמיל וזוג מקלות הליכה מטיטניום. לפתע ביקשה מנהג הרכבל לעצור לה והוא ללא היסוס עצר באמצע שום מקום והוריד רמפת מתכת אל ההר המושלג. הבחורה ירדה לאיטה אל עבר הלא נודע. מיותר לציין שזו הפעם האחרונה שראינו אותה הולכת אל הלא נודע וזה מדאיג אותנו עד היום.

בפסגת ההר המושלג  אליו הגענו לאחר  עליה בפניקולאר עם נוף עוצר נשימה שתינו שוקולה שו, אבל לא הסכמתי לאכול דבר שכן המסעדה התיירותית עברה על מספר חוקים שיש לי בעניני מסעדות בטיולים: תפריט עם תמונות, הצעות במספר שפות, והכי גרוע- דגלי מדינות. נעם הסכים ישר למשנתי ואף הוסיף כמה חוקים משלו. סיפרתי לו על חיבתי למקומות אוטנטיים בהם אוכלים אנשים אמיתיים מהסביבה אוכל פשוט וביתי "הכי טוב".

" אבל איך מוצאים מקומות כאלו?" הוא שאל.

"אתה תראה, אנחנו נמצא, זה תמיד קורה לי".

המישלן שלנו המליץ על נקודת תצפית מושלמת בכפר קרוב, ואכן נסענו לכוון ביטנברג כשהדרך הציורית גובה מאיתנו קריאות התפעלות. עצרנו להשקיף על האגם וההרים- פשוט מהמם. "וואו איזה כיף יש כל כך הרבה מקומות יפים להגיע אליהם ממש בסביבה. אני רוצה לחזור שוב לטון ולמורטן ולגרינוולד." "כן אבל בינתיים אני חייב לאכול ואין כאן שום דבר פתוח",טען האורח.

נזכרתי לחלחלתי שלאחר שתיים בצהרים המטבחים נסגרים באופן הרמטי, ואין שום סיכוי להשיג ארוחה חמה בכל אירופה החופשית,  אבל לא סיפרתי לנעם על חששותי שנגווע ברעב. ידעתי שבאמתחתי סנדוויצ'ים מדוגמים לשעת צרה אותם הכנתי מבעוד מועד בדיוק לרגע הזה.

 "בוא נברר במכולת המקומית מה פתוח" הצעתי באופטימיות, ובתערובת מושלמת של יידיש אנגלית ותנועות ידיים, שכן זהו האיזור של שוויץ הגרמנית, הבנו ששום דבר לא פתוח אבל יש איזה מקום ליד הכנסייה בכפר הסמוך שאולי יגיש לנו משהו. לאחר כמה קילומטרים עיקוליים לאורך האגם המושלם ונקודת תצפית מקסימה בדיוק בבית הקברות המקומי, ראינו את המקום כשבמרפסתו מתגודדים מספר מקומיים בתלבושות רקומות.

"זהו זה"! אמרנו בהתלהבות ונכנסנו פניה אל סצינה שלא מן העולם הזה. חבורה של מקומיים חובבי מוסיקה ועדויי תלבושות מקומיות עשתה  חזרה של מה שכינינו לאחר מכן בחיבה "אקורדיוני בית שאן והעמק". כולם נראו בערך קרובי משפחה, ונגנו במין אקורדיונים עתיקים ומצויירים ועוד כמה כלי  מיתר נלווים מה שנשמע כווריאציה על אותו שיר עם, הלוך ושוב. זה היה ממש הזוי בייחוד לאחר שכמה מהם שהפליאו לשתות התלהבו ולוו את המוזיקה בשיחה נלהבת, טפיחות שכם לכל באי המסעדה, וצחוקים רמים.

לאחר כל שיר שאין לדעת מתי החל או הסתיים, פצחנו במחיאות כפיים נלהבות. כל זה לווה במאכלים מקומיים שהגישה לנו המלצרית שהסבירה לנו בחשאי שהמוזיקה ממש לא לטעמה." זה טוב לעשר דקות," אמרה לנו בשברי גרמנית צרפתית, אבל מלאה את צלחותינו ברושטי הגרסה המקומית ללביבות תפוחי אדמה  ענקיות וצלי עם רוטב ביתי.המלצת היום של הקרדיולוגים התגלתה כארוחה משביעה ומחממת לב.

"איך נפלנו על המקום הזה"! אמרנו זה לזו בתדהמה, "פשוט  מקסים. איזו אוירה ושמחת חיים ותלבושות ודמויות מקומיות". אכן – תזמורת העמקים במיטבה. אלו החוויות הכי שוות בטיול, הרגעים הקטנים של משהו מקומי ואמיתי שאתה פתאום זוכה לצפות בו כאורח לרגע ואפילו להשתתף קצת ולספוג אוירה, זה מה שעושה את זה לשווה פי כמה וכמה מעוד גלוית נוף מהממת, שגם בה אין לזלזל כמובן.

"יופי של סופשבוע כמו עטיפה של שוקולד שוויצרי משובח", סיכם נעם.