גורי מרגיש חלושס, קרא לי לבוא ולקחת אותו מבית הספר. הגעתי, לקחתי, הלכנו וקנינו תפוזים ואחר כך תרגמנו אותם למיץ. בטיפול. מחר רופא. כדי להצדיק את הזעקתי ואת הגלונים של התה שגמע, הצליח להעלות קצת חום ולהרוויח אקמול. נרדמנו יחד, מתבוססים בזיעה ובבעיטות קטנות. הרמוניה!

בערב, שזה עכשיו, דרבנתי אותו להתקלח וללכת למיטה. לפנות לי את השטח כדי לעבוד קצת. אמרתי לו "כשאתה באזור אי אפשר לעשות כלום!", ענה לי "העבודה שלך היא לקרוא בלוג?". וכך שנינו מחליפים משפטים שמאפיינים זוגיות בת עשר, כל אחד רוצה לומר משהו אחד, אבל מנסח אותו לגמרי אחרת. מזל שאהבתנו מתבטאת לא רק במילים..

פעם קראתי סיפור קצר על אדם שהלך לזונה וחזר ממנה עם סיפיליס. בשבועות שבאו אחר כך הדביק את אשתו באותה רעה חולה, והיא התחילה להתפורר מול עיניו בשקט. הוא כעס עליה, תיעב את המראה שלה המתפורר - כל כולה הזכיר לו את החטא שלו, הזכיר לו את הסיבה לכך שחטא מלכתחילה, הכריח אותו להביט בבחירת נעוריו שהפכה לעול בגרותו. בסיפור הזה לא נשמע קולה של המתפוררת, שזכתה בקצת סיפיליס מההרפתקה של בעלה. "כשאת באזור, אי אפשר לעשות חיים משוגעים!", התריס כנגדה תת המודע של בעלה; "מבחינתך לעשות חיים משוגעים זה לחיות לרגע במקום אחר, שבו אתה לא באמת צריך להיות נוכח?", ענה לו המודע המושתק של זוגתו. 

והמסקנה שלי היא שהעידן שלנו משדר לנו שמה שקרוב לנו הוא הכי מאיים עלינו, ודווקא איתו אין לנו סיכוי להשתחרר ולעשות מה שבא לנו. שם צריך לתת דין וחשבון, שם צריך להצדיק את הבחירה בנו, שם צריך להיות בסדר ולעמוד בציפיות. חיים משוגעים? רק בהשפעת סמים / אלכוהול / חברים לרגע / הליכה לאיבוד / עולם מקביל / שעות קטנות של הלילה מול הגלים.

באסה.