כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    ציונית או לא - בטיילת שרובר

    0 תגובות   יום שני, 30/11/09, 20:25


    אין עוררין על כך, שהציונות הזדקנה, ירדה מגדולתה, יצאה מהאופנה, הסתאבה, חטאה והחטיאה, נכנסה למרכאות וכמו כל תנועה הסטורית  הולידה את  הפוסט שלה - צאצא  שנפל רחוק  מהעץ, לא עלינו, אבל ממש על ראשינו. ומי יודע אם נצליח להתקיים בעתיד בגלל מטר התפוחים הרקובים של הפוסטציונות.  

     

    עד כדי כך הדרדר מצבה  של הזְקנה, שרובינו מתקשים להגדיר את עצמינו כציונים בלי להוסיף  מיני הסתיגויות, הצטדקויות, מרכאות, גיחוכים  ושאר ירקות של אפולוגטיקה. שלא לדבר על אלפי צעירים, בוגרי מערכת החינוך בישראל, שיגיבו בהרמת גבה, "מה, מה, ציונות, אחי, מאיפה שאני ידע מה זה." 

      

    ואף על פי שהייתי משנה ומתקנת דברים הרבה,  ולמרות האמור לעיל, מאז שעמדתי על דעתי, אני ציונית, בת ציונים. את המגרה הזאת הרווחתי לי ביושר. עוד בארץ הולדתי - מקור געגועיי היום - בתקופה הקומוניסטית, בהיחבא,  כילדה, כשאסור היה לי אפילו להתגעגע לארץ, ואסור היה לי לומר את שמה, הס מלהזכיר, בוודאי לא באוזני החברים בחצר או בכתה, כי  אם אפתח ת'פה, לסיביר נגיע ולא לישראל.

      

    אבל למרות האיסורים,  ראיתי את הוריי מתגעגעים והתגעגעתי.  

     

    אחרי שעלינו לארץ -  ידעתי ואני יודעת להעריך  את עובדת קיומה, שאינו מובן  מאליו ואני שמחה, שלבני לא אמרו שהוא צלב את ישו, כמו שאמרו לי. 

      

    אבל בתוך עמי אני יושבת,  בירושלים, בשכונת אבו-תור המעורבת, להנאתי אני צועדת  כמעט מידי יום  בטיילת שרובר ונהנית מקסמי הנוף הנצבעים כל יום בקרני שמש חדשה – ודווקא לקהלת, יש חדש תחת השמש -  מחליפים מסכות של אובך, ערפל ושקיפות. גם הירוק על גווניו מוכיח עצמו, והערפילים הלבנים, אפורים, רגע פסים צרים  ומשנהו עדרי עדרים, לובשים ופושטים צורה, משחקים מחבואים עם הכחול, מטילים צללי ענק, מבהירים, מאירים, עושים בהרים כבשלהם. ועדיין לא הזכרתי את ריח התאנה המבשילה ואת תרמילי החרובים המשחירים, וההדס והלימונית והמרווה ומיני בשמים שבהם נתברכה הטיילת,  וטיפות הטל, יהלומים מצטנעים בדשא, והצפרים,  מה היתה הטיילת בלעדי המוזיקה שלהם.

      

    בזכות יופיה, בזכות הנוף, בזכות הצמחיה הארץ ישראלית ובזכות מיקומה על קו התפר, מושכת אליה הטיילת  יהודים וערבים. בימי שישי נופשות בה משפחות ערביות. בשבתות, בעיקר יהודיות. בטיילת  שומעים עברית, ערבית, רוסית, אנגלית, צרפתית – בקצור מגדל בבל מקָרב ומרחיק. לפעמים, לא נעים להתקל בקבוצה של שבב  ערבי, בעיקר לאשה הצועדת שם בגפה.

      

    אני יכולה להמשיך להשתפך עוד  עד בלי די.

    אז די.

      

    בתקופת חייה  של גיטה שרובר, שתרמה את הכסף להקמת הטיילת ולאחזקתה, ואף פקחה על התחזוקה, טופחה הטיילת בבת עינה. בתקופה מסוימת אף הוצבו בה שומרים, כדי שלא יתעמרו בה בני בליעל. עם מותה של שרובר הלך מצב  הטיילת והידרדר.  התחזוקה הועברה לידיים פרטיות. אמנם הפועלים  טורחים שם, אבל עבודתם סיזיפית. מידי יום נעקרים או מפורקים ספסלים, שלטים, פחי אשפה, ברזים, ברגים. עצי זית מוצתים ופנסי תאורה עומדים מנופצים ומבוישים.

      

    מי מתעמר בה, אלו רק תפסנו מי מהפורעים, היינו מפרקים אותם, חולף במוחו של כל אחד מהמטיילים שם, לנוכח מעשי הוואנדליזם. 

    באחד הבקרים הייתי עדה לשיחה, שהתנהלה בין שכנה שלי, מטיילת קבועה ובין קבוצת הפועלים הערביים.

    מטיילת: נו באמת, תגידו לי, איך זה יכול להיות כל החורבן הזה  פה

    פועל ערבי:  מה אנחנו יכולים לעשות, עובדים קשה, לא יודעים מי זה

    מטיילת: באמת, אל תעשה את עצמך, זה החברים שלך מהכפר

    פועל ערבי: לא, זה אַת לא יודעת,  לא תבסת אותם

    מטיילת: אתה יודע יותר טוב ממני, שזה החברים שלך מהכפר

    למה את  משפילה אותו, לא התאפקתי.

    נכון, ענתה, אני יודעת, אבל כולם יודעים, מי  עושה פה שמות.

    לרגע שכחתי, שאני ציונית.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין