הם אמרו לי, תתפייס עם העולם. אני שמעתי וידעתי שהם צודקים ולא יכולתי לקבל שהנה שוב זה קורה. שוב, אני מתבקש להתעלם מהתחושות החזקות מדי, הקרות מדי, החמות מדי, הדוקרות, המבטים הזגוגיים, הריחות העזים, החוסר הרמוניה המשווע וגסות הרוח הנפוצה מדי. תתפייס עם העולם. יותר מדי פעמים כבר היית במקום אחר. כך הם אמרו. הייתי חוצן, מחוץ לחבורה, לא מתערבב עם הקהל, מעליו, מתחתיו ומצדדיו אבל לא בתוכו. נזיר פרוש, חייל, לוחם נודד, אביר בשריון קר של פלדה. הייתי אני אבל לא הייתי איתם. הייתי מעורבב מדי, ללא אני, ללא מילה משלי, ממלא פקודות, דואג שלא יבחינו בי, שלא להפריע את הסדר הציבורי, אומר הן, ללא רבב, נקי, עבד, נעלם מן העין, מתקיים בקושי. אבל בתוכי נשארתי אני. תתפייס עם העולם. הפעם אתה כבר יכול, תשמור על עצמך אבל תהיה בשבט, תהיה חלק מהכלל אבל שלם בפני עצמך. הם פרטו בהרחבה ונדו בראשם. אז התחלתי להתפייס עם העולם, לאט לאט. בצעדים קטנים, לא בריצה. לא בקפיצה. רגל אחרי רגל. בחשש אבל גם בבטחון. מרים את הראש אבל גם מחבק ומתחבק בחום. אומר כן גם למה שפעם אמרתי לא ולא למה שאמרתי כן. אני מתפייס עם העולם. אני לא מחרים את "תנובה" יותר. אני קונה קוטג` 9% אבל לא חלב עמיד. לזה... אני עדיין לא מוכן. |