איך אני אוהבת את האיש הזה, עם כל הגובה שלו, איך שהוא עוטף אותי ומרים אותי למעלה, הוא מצחיק אותי נורא, אפילו כשהוא לא מנסה, הוא כזה מוזר ומשוגע, קצת אריסטוקרט קצת ערס, ועם כל זה גם רגיש ומעמיק, ובכל זאת זה פשוט לא עבד...

הכי אני אוהבת התחלות, עולם שלם ומופלא של אדם אחר נגלה אלייך בד בבד. את מייד רוצה לחיות את החיים שלו, את לא זוכרת שאת עושה יוגה ופילאטיס, שיש לך חברות ועל עבודה בכלל אין מה לדבר, הכל מתגמד מול דמויות הילדים הבלונדיניים עם העיניים הכחולות שמקפצות מולך, את כבר רואה איפה את שמה את הספה ומהנדסת את הבגדים שלך לתוך הארון שלו, הפילי אבר אפטר, HERE I COME…

הפרידה שלנו היתה המתנה הכי יפה שקיבלתי ממנו, ישבנו שנינו על הספה מחובקים, ראשי טמון בחיקו ואני כבר לא רואה כלום מבעד לדמעות, ואז הוא מרים את לי את הראש כדי שאוכל לראות שהוא בוכה גם.

לקח לי איזו שנה להבין שאני לא אצליח "להציל" את הקשר הזה ועוד שלושה חודשים נוספים לוותר על הילדים הבלונדיניים...