צילום ,צלמת ,צלם
בבלוג אני מנסה להסביר ולתאר איך נוצרים הצילומים שלי. תהליכי חשיבה ועבודה.
זה עוזר לי, כי אני צריכה לנסח ולחדד תהליכים ומחשבות.
ובנוסף - הייתי שמחה לקרוא בלוגים כאלה אצל צלמים אחרים כדי ללמוד על ההתלבטויות והפתרונות שלהם.
אני מציעה את התהליכים שלי ומקווה שאחרים יצטרפו.
פוסטים פופולאריים
-
סרט מאלף על הלמוט ניוטון
23/6/09 | 2188 צפיות
-
ים של תערוכות
8/6/11 | 1075 צפיות
-
שושקה
29/12/11 | 3180 צפיות
-
העוגות של אמא שלי ב"לאשה"
4/5/11 | 1206 צפיות
-
אייקון ישראלי
21/1/09 | 2191 צפיות
-
בבקשה תניחו לכמה מקומות ,אל תשפצו ,כדי שיהיה איפה לצלם
26/4/10 | 1687 צפיות
פוסטים אחרונים
- ממילא במוזיאון ארץ ישראל 12/6/13
- פוסט אורח ב"פריזאית" 10/6/13
- כמה דירות בהן תלויות עבודות שלי 8/6/13
- ניו זילנד ב- 30 יום ,עם מצלמת פוקט 16/5/13
- מסיבת תה קסומה לכבוד Catteliya 28/4/13
- איך אוכלים פלאפל בעיברית 20/4/13
רוקדים עם דמעות בעיניים
בסוף השבוע התיישבתי וראיתי ברצף את שלושת הפרקים של הסידרה הדוקומנטרית -"רוקדים עם דמעות בעיניים " ,על תרבות המועדונים בישראל.
מעבר לעובדה הנחמדה שצילומים שלי מהפינגווין ,קולנוע דן ועוד מככבים בשניים מהפרקים ,נהנתי מכל רגע. חלקים מהסידרה ממש תיארו פרקים מהחיים שלי, ובנוסף למימד הנוסטלגי הם נתנו לי גם תובנות על התקופה ההיא וגם על ישראל. הופתעתי לגלות עד כמה הייתי מחוברת לתרבות המועדונים. אני חשבתי לתומי ,למשל, שריטואל הביקור השבועי (לפחות) שלי בחנות התקליטים "פאז" היה עניין פרטי שלי. מסתבר שזו הייתה ממש "רוח הזמן".
כשהלכתי למועדון "האנדרגראונד" בטשרניחובסקי ,זה היה פשוט ליד איפה שגרתי . לא ידעתי שזה היה מועדון הניו -וויב הראשון בתל -אביב.
את יוסי סוכרי, (היום מרצה לפילוסופיה) , אחד המרואיינים המעניינים בפרק השני ,הכרתי דרך חברה ואחד הצילומים הממש ראשונים שלי היה שניהם לבושים לבילוי. גם את יוסי אלפנט ובת זוגו דינה ,צילמתי לאותה סידרה. פשוט כי הם היו בסביבה. כך שכשראיתי את סידרה ,במובנים רבים היא פשוט היתה על החיים שלי. היה מעניין לשמוע את תמר גלבץ ואת סוכרי מספרים על "הפוזה", של אותה תקופה - לעמוד מנותק בדיכאון. לרקוד לכיוון הקיר.
להתעלם מהים (את זה מעולם לא עשיתי. אוהבת ותמיד אהבתי ים). אני זוכרת שהייתי ממש בהלם מרוח העליצות ששטפה את ישראל באמצע שנות ה -90 . כולם רוצים לרקוד ,כולם רוצים "להיות שמח" . לא הבנתי מתי זה קרה ואיך.
עכשיו כבר התרגלתי ,אבל הסידרה הזכירה לי את התהליך והשינוי: מחברה חלוצית ספרטנית עם מטרה מאוד מסויימת (הקמת מדינה) ,זרמים קטנים של אינדבידואליות ,פרצות קטנות ,לחברה נהנתנית ופתוחה , שוחרת חידושים,אמביציוזית וגם במקביל לפעמים חברה (או אינדבידואלים ) שרוצה לנוח ולהתנתק מכל האידאליזם הזה (בהודו ,בגליל ,במסיבות טבע או סתם בחיים יותר אלטרנטיביים בעיר).
בפרק האחרון השתתפתי פחות. באלנבי 58 ביקרתי כמה פעמים בהתחלה, אבל ישר אחר כך כבר הייתי עסוקה בדברים אחרים (הריון ,לידה ושוב..) לאומן 17 אף פעם לא הגעתי. לצערי ,האמת. תכננתי כמה פעמים ,לא יצא. אבל למרבה הפלא צילמתי למועדון את התדמית ,יחד עם סער פרידמן ,המנהל הקריאטיבי מ - open , ואיל כץ.
כולל גשם הקונפטי , כוסיות עם איפור שחור מרוח מתאפרות בשירותים ,טיפוסים מרוחים על ספה ,וכמה בחורים רוקדים יחד (..אחי ..). גם הפרק הראשון על שנות ה -60 הקסים אותי. זה הזכיר לי את הורי יוצאים לבלות במועדונים ביפו. בצילומי שחור לבן סטייליסטיים שראיתי. בפרק הזה יורם קניוק נותן כמה תובנות ששופכות אור על החברה בישראל, על אספקטים שמעולם לא הכרתי - דקדנטיות מזרח אירופאית לעומת האידאל החלוצי. אף פעם לא ידעתי שהרומנים היו כאלה בליינים. פרוורסיים ,כמו שאומר יורם קניוק. כדאי לראות הסידרה תשודר בערוץ 8 החל מיום חמישי זה ,המהלך סוף השבוע.
עוד צילומים מהמועדונים אפשר לראות בפוסט על הארכיון שלי . מוזמנים.
|
תגובות אחרונות
-
galplik
בתגובה על ים של תערוכות
-
קובי 50
בתגובה על
-
KobiShafrir
בתגובה על שושקה
-
רואים רחוק
בתגובה על ניו זילנד ב- 30 יום ,עם מצלמת פוקט
-
הקשתית
בתגובה על איך אוכלים פלאפל בעיברית
-
ron-coaching
בתגובה על הייתי חייבת
תגובות (58)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מרגש ומסעיר, הסידרה של ניסן שור שמחה וניסן שור גדל אל תוך ההווייה המאושרת של הניינטיז, אני תוהה אם הוא מצליח באמת באמת להבין את הדיכאון הקיומי החריף של האייטיז, או שכל זה נראה לו רק פוזה נפוחה. לא, זה היה הרבה יותר מזה. זה היה סיוט של ממש, שבר אמיתי בחברה הישראלית, משהו קרה, עלינו על ספינה של התבדלות וניכור אמיתיים, בני נוער איבדו נקודות אחיזה שהיו תקפות עד לסוף שנות השבעים: תנועות נוער, צה"ל כמוקד של מוסר ועשיה לאומית, מערכת החינוך התפרקה, הרוחות האנכריסטיות שנשבו מאנגליה הצליחו להרעיד ולצמרר גם אותנו, אבל כל מי שגדל בתקופה הזו לתוך ריק וכלום ושבר גדול, יודע שזה היה אמיתי. הרגשת שמשהו קורה, והבפנוכו היה רק מראה לשבר שמתחולל בחוץ. אנחנו בפירוש היינו הילדים של אף-אחד, רק שעשינו את זה עם ג'ל בשיער ועם תחושה של בדידות אינקץ, ביחד.
זה נשמע רומנטי, אבל רוב הזמן, חוץ מהמוזיקה שהצילה אותנו, זה היה נורא. הפסיכולוגיה והפסיכיאיטריה עדיין לא עלו על הסירוטנין וכדורי הssri עוד לא היו שם, ואל תוך הריק הזה נפלו הרבה נשמות. אני זוכרת הרבה נערים צעירים חותכים את עצמם בהפסקות בית הספר, אנשים צעירים שהתאבדו, היה חוסר תקווה מידבק, ואף מבוגר אחראי לא היה שם להחזיק אותנו עם מושגים נאורים כמו "הכלה" ובטח שלא "ריטלין". דור ההורים והמורים היה עדיין שבוי בקונספט של אידאלוגיית חינוך מראשית ימי המדינה, נוער בשבילו היה סוג של דור אספרסו מתריס וריקודים סלוניים שקצת איבדו שליטה. לא היה להם מושג קלוש.
מה היינו עושים בלי המבוגרים האחראיים האלטרנטיביים, מרוברט סמית' דרך מוריסיי בואך פיטר מרפי, סוזי והבנשיס, מרק אלמונד, ואפילו עד הפט שופ בויז ויו-2.
וואוו,איך כולם היו יפים ורזים!
בתקופה של הפינגווין וקולנוע דן הייתי ילדונת שחלמה שיום אחד ...וכשהגעתי לת"א ימי הזהר של הפינגווין כבר היו הרחק מאחוריו, אז מה נשאר לי אם לא התמונות מקסימות שלך מירי?
מראות את רוח התקופה כפי שרציתי להיות חלק ממנה אז.
אני נוסע ללונדון באפריל לראות את אולטרווקס בהופעה
מי רוצה לבוא יש לי כרטיסים ספייר
באמת תהיתי מה מקור השם..תודה :)
הצלם רוברט מייפלטורפ?
וגם זה, בשביל לסגור מעגל
לגמרי
"צילומים מפילים" משהו ממיפלטרופ?
מרגש ללא ספק
השם לקוח מהשיר הענק של להקת אולטרווקס
הנה הקליפ
http://www.youtube.com/watch?v=fOKMxMjc8Mk
מעולה, מירי, תמונות נהדרות. אהבתי את התמונה של הריקודים מול המראות, כשכל אחד מתרכז בעצמו
מסממני התקופה באמת.
מצטרפת להזדהות ומחזקת את התיעוד בתמונות והמחשת האוירה מהזוית האישית.
רוצה גם לפרגן לחברה שכתבה ביקורת על הסידרה הנ"ל בערוץ 8 :
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1362862
תמונות נהדרות של יוסי אלפנט העלית בעבר בפוסט שלי עליו. אז שוב תודה:-)
נכון..
הסדרה רתקה אותי הבימוי המעולה של איתמר אלקלעי, בחירת התמונות הצילומים ובעיקר ההבנות של האנשים שהיו שם וחוו. הבנתי מדוע היה חשוב להנות בארץ הכאובה שלנו ולא רק להלחם עליה.
סמי ,מעניין אם ניפגשנו כבר אז.
כן ,כמובן שיש לסדרה גם מימד נוסטלגי אבל בעיקר -היא מעניינת ומאירה . מבהירה תהליכים.
כן, הרמקולים בשירוקו היו במקום אחר..
עדיין צמרמורות. אם כי פחות.
צריך לעשות פרסומת למנויי הלווין: "רוצים לראות את רוקדים על דמעות בעיניים?" "יס! יס! יס!"
צחוק בצד, צריך להתארגן על הקלטה של זה או משהו.
זה הפינגווין.
התמונה של המראות זה השירוקו... (לא?) צמרמורות בכל הגוף
תודה.
אתה חובב היסטוריה ,אני יודעת :-)
זה מנחם רז , מפאז. נכון.
והתמונה השלישית מלמעלה זה מנחם מפאז, היה צעיר אז, אני חושב שזה שמו, אם זכרוני אינו מטעיני
וואיי, פוסט מופלא, צילומים נהדרים ומרגשים ואפילו חשובים
ממש הנצחת את התקופה, את חלקה, פשוט מעולה
אני קצת צעיר הייתי מכדי לחוות את תחילתם של שנות השמונים במועדונים אבל התחלתי ב-84, והלאה
קולנוע דן, פינגווין, וואהו, תודה רבה על זה
איזה יופי!
החסרון היחידי בלא להיות מחוברת לכבלים הוא ערוץ 8.
שאלה טוב. אחרי תזה ואנטי תזה צריך לקום דור שיעשה סינתזה
וימצא את שביל הזהב. בינתיים מי שעושה סינתזה מהדור הזה
זה ערוץ 2.
אבל אני אופטימי :)
תודה.
איזה דור יש עכשיו?
איזה יופי.
הגדרת יפה, דור התזה היו מקימי המדינה,
אלה דור האנטי-תזה הרוקדים מול המראה לבדם.
ערוץ 8 יידלק בשבת. תודה.
למיטב זכרוני לפחות לגבי המטרו, דווקא לא. :) אווירה אלטרנטיבית, לונדונית, באוהאוס, הקיור וכו'...
מירי כל פוסט יותר טוב מהשני...
מרשים.
תמונות פשוט נפלאות....
והסרט אצפה...
ש.ש.
זו ליאת נישרי, שנפטרה לפני ארבע שנים.
לגמרי :-)
אבל אלה היו מקומות יותר צפוניים ,לא?
מרגש ומעורר געגוע:)
הזכיר לי גם את ה"מטרו" וה"שירוקו".
וואו. התרבות שלנו בארץ נראית דרך העדשה של כמו החברים של ווארהול....
נכון שהסידרה הזאת תגרום לנו געגועים עזים לסוף שנות ה 80? לקרואסונט אחרי לילה בפינגווין? לבגדי טופר ומראה FAME?
מקסים ומרתק
אנסה לראות את הסדרה (צריך למצוא טלויזיה אצל מישהו)
מעניין.
גם אני התעכבתי על התמונה של האישה המהממת (אחת לפני האחרונה), ונעצבתי לקרוא כאן שהאישה נפטרה.
תרבות מועדונים זה משהו שמעולם לא חוויתי אותו. רק אחרי גיל 30 התחלתי בכלל ללכת למסיבות...
הגעתי לפינגוין בפעם הראשונה לפני 22 שנה.
וגם בשבוע שעבר הייתי שם.
החיים יפים
מירי ממש מרתק.
תודה הררי:)
מאיפה יכולתי לדעת על הרומנים? אני מכירה רק קבב וסלט חצילים רומני.
נעמי, יש לי ארכיון מאוד מסודר ,אבל לא סרוק.
לסידרה "רוקדים.." הגיעה אלי תחקירנית .ובצורה אסוציאטיבית עברנו על מעטפות עם קונטקטים ומצאנו דברים.
שכחתי למשל שצילמתי ל"האומן" , למרות שהיא שאלה אם יש לי צילומים מהתקופה. רק עכשיו פתאום ניזכרתי.
אבל אני מעדיפה את זה כך.
יש לי צילומים למשל מקפה פילץ ,מהטיילת לפני השיפוץ ,מגן החיות הישן הנטוש..
צריך לשאול אותי קונקרטית. הכל מסודר ורשום.
אפשר לראות אותם איפה שהוא? העלית אותם במקום כלשהו?
תודה ליאת .
יש לי עוד המון.
התמונה עם הרגליים מקולנוע דן. הייתה שם מין קומה שניה כזו שאפשר היה לעמוד או להתלות ממנה :) מאוד סטייל.
אגב, הרומנים, כן, הרומנים.
הם תמיד ידעו לבלות. איך איך לא ידעת?!
מעולם לא הייתי חלק מתרבות המועדונים.
פשוט לא, מה תעשו לי ? תתבעו אותי.
אבל הצילומים שלך יקירתי... אין עליהם
במיוחד ריגש אותי הצילום של ליאת.
אבל גם של יוסי סוכרי כזה צעיר ומתוק.
יופי של פוסט.
:)
מסמכים נדירים ונהדרים יש לך.
נפלא
איזה תהילה ?!
בדיוק.
תודה :)
אז אתה טיפוס נוסטלגי deep down
כן זו ליאת. צילמתי אותה המון. היא הייתה אחת מ"הדוגמניות" הראשונות שלי.
היא גם עשתה סטיילינג מבריק ועוד הרבה כישרונות.
תודה נעמי.
אני מבינה שאת חווית את הפינגווין ממש לעומק :).
הופתעתי לגלות את התמונה עם המראה ושניים מהמרואיינים בסדרה דיברו על סיגנון הריקוד מול המראה. שכחתי לגמרי. די מדהים. בעיקר לאור העובדה שעכשיו כולם מתחבקים ומתנשקים. סימן טוב ,לא?
מרגש בצורה בלתי רגילה.
שכחתי שככה ניראנו, שככה זזנו, שככה חשבנו.
כיף לך שאת חלק מזה.
דרך אגב, התמונה עם הרגליים תלויות באוויר - גדולה!
Sic Transit Gloria Mundi!
מדהים, התחברות לסרט שהוא אולי לא ישירות על החיים שלך אבל יוצא בעקיפין
איזה יופי של סיפור
והצילומים כרגיל מעלפים!
מחיתי דמעה בחשאי...
זו חברתי היקרה ליאת נשרי שהלכה לעולמה לפני 4 שנים ממחלה קשה. איזה כייף לראות את התמונה הזאת פתאום.
מעולה, מירי, תמונות נהדרות. אהבתי את התמונה של הריקודים מול המראות, כשכל אחד מתרכז בעצמו
מסממני התקופה באמת. ומי זו בתמונה הלפני אחרונה למטה? מאוד מוכרת לי.